על רקע אירועי הטרור במומבאיי קורא האינטלקטואל הסעודי, תורכי אל-חמד, לעריכת חשבון נפש ומחשבה מחודשת באשר לפרשנותם המוטעית, לדבריו, למושג ה”רדה” [נטישת האסלאם] והג’יהאד.

העיתונאי הסעודי ממדוח אל-מוהייני דן באחת הסוגיות הכואבות בהן עוסקים רבים מבין הליברלים הסעודים כיום - מדוע לוקחים בני נוער סעודים כה רבים חלק פעיל בפעולות טרור בתוך סעודיה ומחוץ לה. אל-מוהייני מייחס את התופעה לשיח הדתי הקיים במדינה ולתרומתו של הממסד הדתי להתגברות התופעה. לאור אוזלת ידה של המדינה במיגור התופעה, הוא מזהה בהורים ובחינוך את המפתח לשינוי החברתי המתבקש ולהקנייתם של ערכי סובלנות ופתיחות.

על רקע המעצרים ומשפטי הראווה של אמנים, אינטלקטואלים, פוליטיקאים ופעילים פוליטיים, מהדי מחמודיאן, פעיל זכויות אדם איראני פונה אל העם האיראני ומראה לו כי מתנגדי המשטר זוכים לתמיכה מכל שכבות האוכלוסייה וקורא לדור הצעיר להמשיך ולהלחם עד שאיראן תהפוך למדינה חופשית.

האם עלייתו של פלג אל-קאעדה בעזה הפתיעה מישהו? עורכו של העיתון “אל-שרק אל-אוסט”, הסעודי טארק אל-חומייד טוען כי היה זה מהלך טבעי כיוון שבהתנהגותה הקיצונית הכינה תנועת חמאס את הקרקע לקיצונים שיירשו אותה וכאשר אלה עלו על הבימה העזתית, חמאס לא הייתה יכולה אלא להאשים את עצמה ולראות בכך המשך טבעי למה שעשו אנשיה לתומכי פת”ח.

העיתונאי הלבנוני חאזם סאר’יה טוען במאמר זה כי עלייתו של הפלג הקיצוני שהותקף על ידי שלטון החמאס בסוף השבוע האחרון הוא חלק מתהליך טבעי של פילוגים וסכסוכים בעולם הערבי. לדבריו, תנועת חמאס, שעלתה לשלטון באופן לא חוקי, אינה צריכה להיות מופתעת שגורמים אחרים בתחומי שלטונה משתמשים באותן שיטות כדי להציב לה אתגר.

במאמר שנכתב לקראת הבחירות בחבל האוטונומי של כורדיסטאן העיראקית מנסה הפובליציסט ראוונד רסוּל להעריך את מפעל האוטונומיה הכורדית בעיראק שתחילתו לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991 ושיאו במערכת הבחירות שהתנהלה בשלהי יולי האחרון. לדבריו, מעבר להישגים המרשימים של הכורדים בשמונה-עשרה שנות קיומו של האזור האוטונומי, קיימים במערכת הפוליטית הצעירה שלהם חוליים ובעיות המאפיינות את כל מדינות האזור ועל כך צריכים הכורדים לתת את דעתם.

הכותבת הירדנית ראמא סאפי טוענת במאמר זה כי למרות השנאה לישראל והעוינות כלפיה, מדינות ערב צריכות ללמוד מישראל את הסודות שהצליחו להפוך אותה בתוך עשורים ספורים בלבד למדינה הגוברת על כל המדינות הערביות גם יחד בכל הפרמטרים החיוניים לקיומה של מדינה ובכך הפכה עצמה ליריב חזק ומר הרבה יותר.

העיתונאי הסעודי פארס בן חזאם טוען שלמרות הקריאות המתמשכות לג’יהאד, אשר הצליחו למשוך צעירים ערביים לאפגניסטן ולבלקן, ולמרות שתשתית הג’יהאד בסומליה ערוכה ומזומנה לקליטתם של לוחמי ג’יהאד, אין נהירה של צעירים ערביים למדינה. לטענתו, בדומה לקיפוחה של סומליה בליגה הערבית, גם בזירת הג’יהאד, צבע העור משחק תפקיד משמעותי באטרקטיביות של המדינה.

הפעיל החברתי העיראקי חמזה אל-שמח’י מבקר את הזניחה של סוגיית מעמד וזכויות האישה בכתיבה הערבית. לטענתו, גם אם כותבים ערביים מטפלים בסוגיית האישה בחברה הערבית, תמיד יהיה זה במסגרת של כתיבה על סוגיות פוליטיות וכלכליות שנראות חשובות ודוחקות יותר ולמולן נגזר על סוגיית הנשים להתגמד

העיתונאי והמשורר הליברלי העיראקי מוחמד והיבּ פתאח עומד על חשיבותו של הליברליזם ומשרטט את הדרך בה צריך העולם הערבי ללכת על-מנת שהליברליזם יוטמע באופן עמוק ואמיתי. לדבריו, הליברליזם אינו יכול לבוא בכפייה ואינו יכול להיות מאומץ באופן חלקי או שטחי בלבד. קבלת הליברליזם היא קבלה של מערכת התנהגות וערכים עמוקה ורחבה יותר שתצריך שינוי תפיסתי אמיתי.