העיתונאי המצרי, סאמי אל-בחירי, יוצא בביקורת חריפה כנגד תעשיית השקר בעולם הערבי המטשטשת עובדות ומטילה את האחריות הבלעדית למותם של מאות אלפי עיראקים במהלך מלחמת המפרץ האחרונה על כתפיו של הממשל האמריקני תוך שהיא מתעלמת לחלוטין מהבעיה האמיתית, לראייתו, היא בעיית הטרור האסלאמי.

על רקע חשיפת פעילות חזבאללה במצרים, מצביע הסוציולוג המצרי, סעד אל-דין אבראהים, על תופעה מדאיגה במצרים ובעולם הערבי בכלל שבה יותר ויותר אזרחים מביעים סולידאריות עם ארגוני התנגדות [מוקאוומה] כגון חזבאללה וחמאס על חשבון האמון בממשלותיהם. אבראהים מזהה מזה מספר שנים שינוי בלאומיות המצרית המתאפיינת, בין השאר, בלכידות סביב השלטון, ונטייה של הרחוב לתמיכה בארגונים אסלאמיים על-מדינתיים.

מי יוביל את השינוי בחברות המזרח תיכוניות? הפובליציסט הכורדי מהדי מג’יד עבדאללה משרטט את דמותו של האינטלקטואל המעורב, מובילן של המהפכות והשינויים וקורא לאינטלקטואלים במזרח התיכון לאמץ את המאפיינים הללו ולקדם את השינוי, למרות הקשיים שבדרך.

הפובליציסט התורכי מהמת עלי ביראנד מציג במאמר זה את העמדה ההפוכה לעמדה שהציג חסן ג’לאל גוזל במאמר הקודם בסוגיית הדרכים לפתרון הסוגיה הכורדית בתורכיה. בניגוד לעמדה השמרנית השוללת מן הכורדים כל מאפיין תרבותי ושואפת, אם במוצהר או במרומז, שהכורדים יעברו אסימילציה מוחלטת במדינה התורכית, ביראנד מציע התרה של כל המגבלות והכרה בזהות ובתרבות הכורדית, מה שיוביל לוויתור של הכורדים על אופציית הטרור שמציע ה-PKK ובחירה בדרך של הליכה משותפת עם המדינה התורכית.

האם צריכה תורכיה להתיר את התפתחותה של הזהות הכורדית? “זווית אחרת” תלווה את הדיון המתנהל לאחרונה בזירה הציבורית בתורכיה ותציג עמדות שונות בעניין. במאמר זה, מציג הפובליציסט חסן ג’לאל גוזל עמדה מסורתית שלפיה פעלה תורכיה מאז הקמתה והשוללת את התרת התפתחותה של הזהות הכורדית בתורכיה, מהלך שעשוי לסכן את הזהות התורכית החדשה ואת האינטגרליות שלה.

העיתונאי ומדריך התיירים הערבי-ישראלי פאוזי נאסר מבקר את ההתנהגות הדו-ערכית של הערבים בישראל המרבים בביקורת על הממשלה והרשויות המקומיות על הקיפוח וההזנחה של עריהם וכפריהם בעוד שלהם עצמם חלק לא מבוטל באותה הזנחה שאליו אינם נותנים את דעתם.

הפובליציסט העיראקי דאוד אל-בסרי דן בדואליות של קטר שהצליחה למצב עצמה כמתווכת משמעותית בעולם הערבי בשל הנייטרליות שלה אך בה בעת תפסה עמדת בכורה בקידום הפאן-ערביות והנפנוף בסוגיה הפלסטינית. את הסיבה לכך, יש לדבריו לחפש באינטרסים המורכבים של המדינה ובשאיפתה לבכירוּת אזורית.

הכותב הערבי-ישראלי נביל עודה מתייחס לשורת החוקים שמבקשות מפלגות הימין להעביר בכנסת וטוען כי למעשה ערביי ישראל ונציגיהם אינם צריכים לעמול קשה כדי לסכל את התוכניות הללו, כיוון שהרשעות והטיפשות הגלומות בחוקים אלה כבר יעשו את העבודה בשבילם ויגרמו להוקעתה של מדינת ישראל בקהילה הבינלאומית.

הפובליציסט מאיחוד האמירויות, אחמד אמירי, מבקר את הרחוב הערבי שאינו נרתם למחאה והפגנה, אלא אם היא נוגעת לו אישית ומסכנת את האינטרסים שלו, את שלומו או את אמונתו. לטענתו, מעבר לפסיביות, הסכנה היא בתמיכה האוטומטית כמעט שמספק העולם הערבי למדכאים - אם הם ערבים - ולא למדוכאים.

הסופר והפוליציסט הלבנוני אליאס ח’ורי מבקר את שתיקתם של האינטלקטואלים הערבים לנוכח הנעשה באיראן וטוען כי השתיקה הזו מעידה על רפיון וגרירת רגליים של אליטה פסיבית שאיבדה את דרכה ואינה מבינה את המשמעות וההשלכות הפוטנציאליים - במישרין ובעקיפין - של האירועים באיראן על העולם הערבי.