נמרוד ברנשטיין, תלמיד מחקר מאוניברסיטת תל אביב, מגיב על סוגיית ההכרזה האיראנית כי בחריין היא הפרובינציה הארבע-עשרה שלה, בעקבות מאמריהם של עלאא’ אל-זיידי, חמד אל-מאג’ד, וסעד פהד אל-חרמל.

הפובליציסט הערבי ממחוז ח’וזיסטאן האיראני, סעד פהד אל-חרמל, מותח ביקורת על התנהלותה הדיפלומטית הבריונית של איראן ומנתח את פעולותיה הנחרצות והעיקשות לנכס לעצמה שטחים על חשבון מדינות ערב ולמול זאת את רפיונן של מדינות ערב שאינן מציגות מענה ראוי לאיום העולה ממזרח.

פעיל זכויות האדם והפובליציסט הסעודי ד”ר חמד אל-מאג’ד מתריע כי הפרובוקציות של איראן בניסיונה לזכות בהגמוניה אזורית - על חשבון המדינות הערביות ושכנותיה במפרץ - עשוית להתגלות כהרפתקאות שתזקנה רבות לאיראן ותפגענה באיראן עצמה. הוא משווה את היהירות האיראנית לזו של סדאם חוסין בראשית שנות התשעים ורומז כי אם תמשיך איראן בדרכה, היא תמצא את סופה.

הפובליציסט העיראקי-שיעי עלאא’ אל-זיידי מבקר את הסערה שהתחוללה בעולם הערבי לאחר ההכרזות האיראניות בדבר סיפוחה של בחריין. לטענתו, החיטוט בענייני הזהות של תושבי המפרץ עלולה להוביל לחשיפת מקורותיהם האיראניים-פרסיים של רוב תושבי המפרץ, דבר שלא ישרת אף דובר ערבי רשמי.

במאמר שנכתב לרגל מלאת 30 שנה לחתימת חוזה השלום בין ישראל ומצרים, טוען הפובליציסט המצרי, אוסאמה היכּל כי ההתקפות הרבות על החוזה אינן רלוונטיות כיוון שאינן מספקות אלטרנטיבה ממשית להישגי השלום ואינן אלא התפרצות רגש בלתי ניתנת לשליטה שמאחוריה לא מתקיימת חשיבה הגיונית וחישובי תועלת ורווח בשם טובתה של מצרים.

על רקע חשיפת התארגנות תאי חזבאללה במצרים, מצביע העיתונאי וסגן מנהל ערוץ אל-ערביה דאוד אל-שריאן, על מידת ההשפעה של איראן וחזבאללה בקרב מדינות ערב ובמצרים בפרט, כאשר על אף הפגיעה בריבונותה של מצרים, ישנם בתקשורת הערבית ובקרב דעת הקהל הערבית מי שמצדיקים מעשה זה. הכל בשם המאבק המזוין בישראל.

במלאת 30 שנה להסכם השלום בין ישראל ומצרים, תוקף הפובליציסט המצרי-קופטי מגדי ח’ליל את אלו המאשימים את ההסכם בכישלונה המתמשך של מצרים. תוך שהוא מונה את מעלות ההסכם, הוא טוען כי הכישלון להפיק רווח מן השלום מוטל על השלטון המושחת שמצידו הניח למבקרי ההסכם להתבטא בחופשיות כנגד ההסכם כיוון שאז יתפס השלטון כמבטיח את המשכיותו של השלום.