במאמר סרקסטי, יוצא העיתונאי סאמי אל-בחירי כנגד תאוריות הקונספירציה הרבות השולטות על הרחוב הערבי הרואות את ישראל כמקור לכל בעיות האזור ומנסה לעמת אותן, בדרכו ההומוריסטית, עם המציאות.

מאמון פנדי, עיתונאי והיסטוריון מצרי, טוען כי במציאות שבה למעלה מחמישים אחוזים מצופי תחנות השידור הערביות תומכים בהתקפות הטרור של ארגון אל-קאעדה במגרב, הופכים אירועי רצח מנהיגים מתונים כדוגמת בנזיר בוטו, לכרוניקה של רצח ידוע מראש.

ד”ר חוסין באקר זאדה, חבר ב”חזית הלאומית של איראן”, ארגון גולים אופוזיציוני הקורא להקמת רפובליקה דמוקרטית, ליברלית וחילונית באיראן, מנסה לתאר לפרטים מה יכול היה להיות באיראן לולא התרחשה המהפכה האסלאמית. על-אף סלידתו מן השאה ומדרכיו, נדמה כי בראייתו המצב יכול היה להיות טוב בהרבה בעבור האזרח האיראני ואיראן הייתה יכולה להיות מדינה חילונית-דמוקרטית, בדומה למודל התורכי, ולהנות מחברה חזקה, מכלכלה פורחת ומהכרה בינלאומית.

האינטלקטואל המצרי החילוני סייד אל-קימני, מדבר על חילונות בעולם הערבי, על התודעה הדמוקרטית ואי-קבלת האחר ועל הגורמים המכשילים את הטמעת הדמוקרטיה בעולם הערבי. מולו, בלונדון, ניצב האני אל-סבאא’י, איש תנועה אסלאמית שאינו מוכן לקבל את קימני ואת דעותיו. בעקבות המפגש הטלוויזיוני הזה הוצאה פתווא שניה במספר נגד קימני (הראשונה הוצאה לאחר פרסום אחד מספריו בשנת 2005) והוא נאלץ לחזור בו מדבריו והצהיר כי לא יהיה מוכן לסכן את חייו ואת חיי משפחתו בשביל צדקתם הפומבית של דבריו.

הפובליציסט והמשורר הפלסטיני היושב בסוריה, ראסם אל-מדהון, מבקר את התנהלותה הצינית של חמאס בעזה לאחר הפלת חומת הגבול עם מצרים וקובע כי מפלגה, רצינית ככל שתהיה, אינה יכולה להפוך למדינה העומדת בפני עצמה.

האינטלקטואל העיראקי היושב בלונדון עבד אל-ח’אלק חוסין קובע כי שתיקתם של הליברלים הערבים מסייעת לטרור ולעליית הקיצוניות האסלאמית. האינטלקטואלים הערבים עושים בשתיקתם יד אחת עם הממשלות הערביות אשר השתמשו באסלאמיסטים עד שאלו קמו עליהן והיום הם מהווים סכנה גדולה ליציבותם. הוא מציע לכל האינטלקטואלים שלא לקבל את המציאות, לצאת מן האדישות ולקדם את הדמוקרטיה ואת הליברליזם.

תוך שהיא משמיצה ומנאצת רבות את ישראל - מנגנון הגנה מקובל בקרב הכותבים הביקורתיים בעולם הערבי - מבקרת אשת האקדמיה והפובליציסטית הכויתית, ד”ר אבּתהאל עבד אל-עזיז אל-ח’טיב, את חוסר יכולתן של המדינות הערביות לערוך עם עצמן חשבון ולתבוע מן המנהיגים אחריות למעשיהם הממיטים אסונות על העמים הערביים, כפי שעשתה ועדת וינוגרד בישראל.

אחמד אל-ג’אראללה, עורך העיתון הכוויתי “אל-סיאסה”, מאשים את תנועת החמאס בכך שהיא אינה פועלת למען האינטרסים של העם הפלסטיני, היא מונעת ממניעים זרים, מפריחה סיסמאות נבובות והבטחות שהיא אינה יכולה לקיים. והעם הפלסטיני, הוא שמשלם את המחיר היקר.

האינטלקטואל והעיתונאי הלבנוני חאזם סאגיה כותב מכתב פתוח שבו הוא מפרט מהם הקשיים עמם מתמודד ליברל בעולם השלישי בכלל ובעולם הערבי בכלל ומהי מערכת יחסי הגומלין של ליברל שכזה עם המערב ועם אם-הליברליזם המודרני, ארצות הברית ועם מקביליו שם, כל זאת על רקע ראשית הפלישה האמריקאית לעיראק וההכרזה על התוכנית האמריקאית לדמוקרטיזציה של המזרח-התיכון.

עבד אל-מונעם סעיד, ראש המכון ללימודים אסטרטגיים בקהיר, מצביע על מגמה רווחת בעולם הערבי, והיא הפער ההולך וגדל בין עמדת הרחוב הערבי לבין העמדה השלטון הרשמית, בעיקר בסוגיית היחס לישראל. בעוד שהעמדה הרשמית המצרית תומכת ביחסי נורמליזציה, נוהה הרחוב הערבי אחר התקשורת העוינת את ישראל ומסיתה כנגדה ובעצם כך, הוא מזהיר, חל תהליך כרסום מתמשך בסמכות השלטונות הערביים.