ב-19 בנובמבר ימלאו 30 שנה לביקורו של הנשיא המצרי המנוח אנור סאדאת בישראל, ביקור אשר היווה את יריית הפתיחה של התהליך אשר הוביל בסופו לחתימת הסכמי השלום בקמפּ-דייויד. בפרספקטיבה של 30 שנים עמוסות וטעונות, אנו, ב”זווית אחרת” מבקשים לבחון אם ומה נותר ממורשת הנשיא סאדאת בשיח הערבי ואיך מצטיירים דמותו של האיש והשלום באופן כללי בכתיבה הערבית המודרנית.

מגדי ח’ליל, חוקר ואינטלקטואל מצרי-קופטי, מסביר מדוע הפחד מהאסלאם הקיצוני הינו פחד מוצדק, וכיצד הפך המונח”אסלאמופוביה”, לכלי-שרת בידיהן של קבוצות אסלאמיות קיצוניות ובידיהם של המשטרים הערביים והאסלאמיים הדיקטטוריים .

ד”ר עבד אל-חמיד אל-אנסארי, לשעבר דקאן פקולטת השריעה באוניברסיטת קטר, מסביר כיצד הפכו המדרסות ברחבי עולם האסלאם והמערב למרכזים המפיצים שנאה ובורות, בעוד השלטונות מוסיפים להתעלם מן הסכנה האורבת להם מבית. לטענתו הקנאות הדתית המונצחת על-ידי החינוך המסוגר היא גורם הסכנה הגדול ביותר על המוסלמים.

האינטלקטואל הכוויתי פאח’ר אל-סלטאן עומד על תפקיד האינטלקטואל הדתי - על תכונותיו ועל מטרותיו, ומסביר מדוע רבים מאנשי הדת “המחדשים” אינם ראויים לשאת תואר זה.

חסאן חיידר, כתב העיתון הלונדוני “דאר אל-חיאת” מגיב על נאומו של חסן נסראללה בו הוא מאשים את ישראל באחריות להתנקשויות שאירעו באחרונה בלבנון כנגד פוליטיקאים בכירים.

עלי אל-מוקרי, משורר תימני, קובל על חוסר הסובלנות הקיימת בתוך החברה האסלאמית בינה לבין עצמה, ובמקביל בוחן את עמדת האסלאם כלפי הלא מוסלמים ואת מקורות הדתיים עליהם היא נשענת.

החוקר וההיסטוריון המצרי, מאמון פנדי,עומד על אופיים של המאבקים הפנימיים המתקיימים היום בעולם הערבי ומסביר מדוע לאור מציאות שכזו ולאור השיח הערבי הפנימי הקיים, שלום ערבי-פנימי ושלום עם ישראל עודם בחזקת בלתי ניתנים למימוש.

ד”ר צלאח ח’ליל, פובליציסט ואקדמאי מצרי קורא לכל מוסדות השלטון וכלי התקשורת ובראשם למערכת החינוך המצרית, לעמוד בראש פרויקט לאומי מקיף להחדרת ערכי הנאורות לעם המצרי, לאחר עשרות שנים בהם ערכים אלה היו בירידה ונעלמו לחלוטין מן הלקסיקון המצרי ומתוכניות הלימודי של מערכת החינוך המצרית.