הליברל המצרי אחמד אל-אסואני יוצא בביקורת חריפה כנגד מה שהוא רואה כניסיונותיו הפתטיים של המשטר המצרי לצאת כנגד תופעת הניקאב שהכתה שורשים עמוקים בחברה. לטענתו, מצרים הזניחה משך שנים ובאופן שיטתי את הזירה הציבורית, העלימה עין מהתגברות השפעת הזרמים האסלאמיסטים על הרחוב המצרי והניחה לאנשיהם להשתלט בהדרגה על המרחב הציבורי.

ג’יידה קראן, פרשנית לענייני חוץ של היומון התורכי “רדיקל”, ממשיכה את הביקורת כלפי ישראל בעקבות “תקרית הכורסה”. לטעמה, על תורכיה להמשיך את הלחץ כלפי ישראל, על מנת שזו תבין את הצורך בחלוקת הארץ.

בעל הטור והאקדמאי סראג’ עאסי מסביר כי בעוד שמדינות ערב רואות במאבק עם ישראל הזדמנות לתרץ את הפיגור המדיני, הכלכלי, התרבותי והמדעי, ישראל הפכה מאבק זה לתמריץ להתקדמותה ולעליונותה לא רק בקרב מדינות ערב אלא גם בקרב העולם כולו.

השנים האחרונות היו עדות לעלייה בשיעור ההתנגשויות העדתיות במצרים. איש האקדמיה המצרי עמר אל-חמזאווי מונה את הסיבות שהביאו להתפשטות התופעה ומזהה כישלון משותף – הן של הרשויות והן של החברה בטיפול בבעיה שטיפסה כיום לממדים מדאיגים, לדבריו, המאיימים על אחדותה הלאומית של מצרים ועל עצם מושג האזרחות.

עם שקיעת ההגמוניה האמריקנית בעולם הערבי מבקש הפובליציסט פרופ’ ברהאן ר’ליון להציע מודל חדש לעולם הערבי, מודל אלטרנטיבי מזה שמנסים להנחיל השלטונות הערביים: חינוך אמיתי לדמוקרטיה, שנבנה בהדרגה ו”מלמטה”. מובילי המהלך יהיו האינטלקטואלים הערבים והם אשר יצליחו לחנך את העם ואת ההמונים להבנה עמוקה של הדמוקרטיה כדרך לשחרור הערבי האמיתי ולא כתוצר כפוי המונחת על הערבים בידי כוח כובש וזר.

לאחר ביקורו בישראל מציג בעל הטור התורכי אוראי אאין נקודת מבט ייחודית על המציאות בישראל ועל הגורמים השונים המרכיבים אותה ואת איך שהיא נתפסת בעולם.

הפובליציסט הסעודי ועורכו של העיתון הלונדוני “אל-שרק אל-אוסט, טארק אל-חומייד, מבקר במאמר זה את מעורבותם של אנשי דת ובראשם הפוסק הבולט והחשוב בעולם הסוני, השייח’ ד”ר יוסף אל-קרדאווי, בפוליטיקה בעולם הערבי והאסלאמי וכן את טשטוש הגבולות המכוון בין ענייני הדת והעולם הזה.

לרגל ההכרזה על איסטנבול כבירת התרבות של אירופה לשנת 2010 מבקש בעל הטור פרופ’ האלוּק שאהין לעמוד על מהותם של חיי התרבות בעיר איסטנבול, שבמקום לפרוח ולבסס עצמה כעיר תרבות מובילה באזור ובעולם כולו, סובלת מהיעדר תמיכה ומאדישות של גורמי השלטון, שאינם מתעניינים בקידום התרבות.

אחמד אמירי, עורך היומון “אל-עאלם” היוצא באיחוד האמירויות, מנסה לנתח במאמר זה את התופעה החברתית של הצטרפותם של צעירים בעולם הערבי לארגוני הטרור הפונדמנטליסטיים ואת נכונותם להקריב את עצמם על מזבח הג’יהאד. לטענתו, את הסיבה האמיתית לכך, אין לחפש בהכרח בסביבה החברתית או במערכת החינוך אלא בראש ובראשונה בבית, בחיק המשפחה, שם סופג הצעיר הערבי מנה גדושה של שנאה עיוורת ושל הערצה למבצעי הפיגועים.

הפובליציסט הוותיק בן הקהילה היהודית של איסטנבול, סמי כהן, איננו אופטימי לגבי עתיד היחסים בין תורכיה לישראל. להערכתו, גם אם יתגברו המדינות על המשבר האחרון, לא יחזרו היחסים לדרגה בה היו בעבר. הסיבה לכך טמונה באידיאולוגיה של מפלגת הצדק והפיתוח, שקושרת בין המצב בעזה לעתיד היחסים עם ישראל.