מהמת עלי ביראנד (הורייט,09.07.2009)

תורגם על-ידי אפרים ריפקס

Flag of Turkey

מגיש החדשות והפובליציסט התורכי, מהמת עלי ביראנד, מבקר את יחסם של תורכיה הרשמית ושל התורכים לישראל ומסביר את הסיבות להתגברות העוינות כלפיה בשנים האחרונות. לטענתו, שלהוב יצריו של ההמון התורכי כנגד ישראל לא רק שלא יועיל לתורכיה ויפגע באינטרסים שלה במישרין, אלא הוא גם יגרום לניכורם של יהודי תורכיה, ולבסוף גם לעזיבתם את המדינה.

אנו נתקלים בתופעה מאוד מוזרה. אפילו בשנים של מלחמות בין ישראל למדינות ערב לא הייתה לנו כזו אלרגיה כלפי ישראל. להפך, אומנם לא תמכנו בישראל בצורה ישירה אך הייתה לנו סימפטיה נסתרת אליה. ההפסדים המתמשכים של הערבים וכוחה של ישראל לא גרמו לכעס כלפיה אלא אף הובילו להתפעלות ממנה בקרב חלקים שונים [של החברה התורכית]. אז מה השתנה עכשיו ואיך הגענו למצב הזה?כבר שנים אני עוקב אחרי העליות והמורדות, התחושות של החברה שלנו אך עד עכשיו לא פגשתי מצב מוזר שכזה. אני לא יודע אם תכנו את המוזרות הזאת שאני מדבר עליה תסביך כלפי ישראל או אלרגיה לישראל, אך אנו עדים לכך שהעוינות לישראל בעלייה מתמדת.אפשר אפילו לכנות את זה “דילמה שנובעת מפרנויה”.בואו לא נרחיק יתר על המידה.

בוויכוח על פינוי שדות המוקשים,[1] על אף שישראל לא הייתה מועמדת לזכייה בעסקה וששמה לא הוזכר בצורה רשמית, נטען שהשדות הסמוכים לגבול יינתנו לישראל במתנה. מה שמוזר כאילו הטענות היו אמיתיות, הנושא נידון במשך שבועות בכל חלקי המדינה בצורה רצינית.

בזמן הדיונים על שדות המוקשים בפרלמנט, הגיע השגריר הישראלי, גבי לוי, לבקר את שאהין מנגוּ ממפלגת הרפובליקה העממית בעניין אחר לגמרי. בו ברגע הופיעו בתקשורת כותרות מסוג של “ישראל כבשה את הפרלמנט”.

הדבר הזה איננו רציני.

פעם המצב לא היה כזה. אפילו הערצנו את ישראל על כל ניצחונותיה במלחמותיה נגד הערבים וקינאנו בה על יצירת גן העדן באמצע המדבר. בזמנו תורכיה הגדירה את אנשי ההתנגדות הפלסטינים כטרוריסטים, ממש כמו שהגדירה אותם ארצות הברית ואנחנו אהבנו את המבצעים הצבאים נגד הטרוריסטים הללו. אפילו לא הגבנו על כיבוש לבנון ועל גירושם של פלסטינים כפי שאנו מגיבים כיום למה שקורה בפלסטין. אלא שבשנה- שנתיים האחרונות המצב השתנה.

מאחורי כל דבר כמעט מחפשים את ישראל.

חקרתי את הסיבות לכך והגעתי למסקנות הבאות:

1. התגובות של הקהילה הבינלאומית על הפעולות הקשות והברוטליות של ישראל כלפי הפלסטינים השפיעו גם על הציבור התורכי.

2. במיוחד המבצע הצבאי הברוטלי האחרון בעזה השפיע בצורה עמוקה על האנשים באמצעות רשתות הטלוויזיה וגרם לתחושה של “עד כאן” שהתפשטה בכל חלקי האוכלוסייה.

3. בשנים האחרונות גדלו מספר הספרים, המאמרים ושידורי הטלוויזיה על השבתאוּת (Sabetay’cılık) בצורה שלא תאמן. השבתאים או ישראל משתרבבים לכל תיאוריות הקונספירציה באופן ישיר או עקיף. בנוסף לכך גם הלאומנים וגם הדתיים המזהים את טביעת האצבע הישראלית בכל נושא בינלאומי או דתי, עיוותו את התדמית של המדינה הזאת…

4. אמנם למפלגת הצדק והפיתוח אין יחס שלילי כלפי ישראל, וראש הממשלה מתייחס בעדינות לנושאים שקשורים לישראל, אך עדיין, המנהיגים המקומיים של המפלגה המגיעים מרקע שמרני (Milli Görüş) אינם יכולים לזנוח את העוינות לישראל שנמצאת בגנים שלהם.

5. וויכוח ה-”One Minute” בין שמעון פרס לארדואן בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס השפיע על דעת הקהל [התורכית].[2]

כמובן אפשר להאריך את הרשימה, איך הנקודות הנזכרות לעיל הם הנקודות הכלליות.

ובכן, מה הלאה?

תורכיה זקוקה ליחסים קרובים עם ישראל למען האינטרסים שלה.

כדאי לנו לחשוש, כיוון שאם נמשיך בקצב הזה, גם האזרחים היהודים שלנו יושפעו בהמשך מן האווירה השלילית ויתחיל תהליך שבו הם יעזבו את תורכיה. אפילו כעת, כאשר מדברים עם היהודים שלנו מרגישים את המתיחות; הם אומרים “אתם עדיין רואים אותנו כאחרים”. מעולם הם לא הגיבו לנו בצורה כזו, אך כיום הם מדברים על סביבה שמתרחקת מהם.

האינטרסים ארוכי-הטווח של תורכיה מחייבים את המשכם של היחסים הטובים עם ישראל ושמירה על האזרחים היהודיים [התורכיים].

אך שינוי התהליך אינו תלוי רק בשלטונות התורכיים, אלא גם בגישתהּ של ישראל.

1. כל עוד גישתה של ישראל כלפי פלסטין תיוותר כמות שהיא, תדמיתהּ לא תשתנה, גם במקומות אחרים וגם בתורכיה. ישראל צריכה לנקוט בכמה צעדים חשובים; הימשכותן של הטרגדיות בעזה, התרחבותן של ההתנחלויות כתוצאה ממדיניות שמגבילה את זכויותיהם ואת אדמותיהם של פלסטינים, תכניס את ישראל ככל שיחלפו הימים למצבים קשים יותר ויותר.

2. השלטונות התורכיים ובראשם ראש הממשלה שהוא מתווה המדיניות, צריכים להבין עד כמה מסוכן התהליך הזה. צריך לפייס את האזרחים היהודים על ידי עשיית מחווה סימבולית כלפיהם ולהימנע מפליטות הפה החריפות שהוא משמיע מדי פעם ביחס לישראל.

תורכיה וישראל הן שתי מדינות חילוניות ודמוקרטיות באזור הזה. הן צריכות לגלות זו כלפי זו סלחנות ולחיות יחד מבלי לפגוע אחת בשניה.

____________________

[1] תורכיה החליטה לנקות את שדות המוקשים בגבול סוריה לכן על מנת לבצע את העבודה קיבלה הצעות מחיר מכל מני חברות, ולפי הטענות בן הצעות הייתה גם העצה של חברה ישראלית אחת שלפי התכנון ישראל תקבל את השדות לאורך הגבול לארבעים שנה בתמורת ניקוי מהמוקשים.

[2] התקשורת התורכית כינתה את התפרצותו של נשיא תורכיה, ארדואן, על שמעון פרס בדאבוס “One Minute”, על שם המילים היחידות שאמר ארדואן באנגלית.


Nedir bu İsrail alerjisi?

Mehmet Ali Birand (Hurriyet, 9.8.2009)
Çok garip bir durumla karşı karşıyayız. Filistin savaşının en yoğun yıllarında dahi, böylesine bir İsrail alerjisi yoktu. Aksine, açıkça söylenmese dahi, toplumda gizli bir İsrail sempatisi bile vardı. Arapların sürekli yenilmesi, İsrail’in gücü, kızgınlık değil, birçok kesimde hayranlık dahi yaratmıştı. Peki şimdi ne değişti de, bu hale geldik.
Bunca yıldır toplumumuzun algılamalarını, iniş çıkışlarını izlerim, ancak şimdiye kadar böylesine bir gariplikle karşılaşmadım. Sözünü ettiğim gariplik, İsrail kompleksi mi yoksa  İsrail alerjisi mi dersiniz bilemem, ancak giderek artan bir İsrail karşıtlığı ile karşı karşıyayız.
Buna “paranoyaya varan bir kuşku” dahi diyebiliriz.
Fazla uzaklara gitmeyelim.
Mayın tartışmasında, resmen adı dahi geçmeyen, işe talip bile olmamasına rağmen, sınır boyunun İsrail’e  peşkeş çekileceği ileri sürüldü.  İşin garip yanı tüm iddialar doğruymuş gibi bu konu haftalarca ülkenin her kesiminde ciddi şekilde tartışıldı.
Mayın oturumu sırasında, tamamen başka bir konuyu görüşmek üzere, CHP’li Şahin Mengü’yü ziyarete gelen İsrail Büyükelçisi Gabby Levy bir anda medya’da “İsrail meclisi kuşattı” manşetlerinin atılmasına yol açtı.
İnanılır gibi değil…
Eskiden böyle bir durum yoktu.
Hatta bu toplumun içinde, pek açıkça ve yüksek sesle söylenmese dahi, avuç içi kadar bir ülkenin koskoca Arap dünyasını, girdiği her savaşta yenmesi, çölün ortasında bir cennet yaratmasına gıpta edilirdi Filistin  direnişçilerine o dönemlerde Türk devleti Amerikalılar gibi “terörist” derdi. Terör  olaylarına İsrail’lilerin etkili müdahaleleri de beğeni kazanırdı.  Hatta, İsrail’in Lübnan’ı işgali, Filistin’lileri sürgüne yollamaları dahi bugünkü kadar tepki toplamazdı.
Son 1-2 yılda durum değişti.
NEREDEYSE HERŞEYİN ALTINDA İSRAİL ARAR OLDUK
Nedenlerini araştırdım ve şu temel verilerle karşılaştım:
1. İsrail’in Filistinlilere sert ve katı muamelesine karşı, uluslararası kamuoyunda artan tepkilerin Türk kamuoyuna da yansıması…
2. Özellikle son Gazze operasyonundaki gaddarca müdahalenin, TV’ler aracılığıyla insanlar  üzerindeki derin tepkisi ve “artık yeter” hissinin hemen her kesimde yaygınlaşması…
3. Türkiye’de özellikle son yıllarda Sabetay’cılık ile ilgili kitap-makale ve TV programlarının inanılmaz derecede artması ve tüm komplo teorilerine ya bu grubun veya İsrail’in dolaylı şekilde sokulması. Ulusalcıların, tüm  uluslararası olaylarda, dincilerin ise dini açıdan İsrail’in parmağını görmelerinin, bu ülkenin imajını bozması…
4. AKP’nin İsrail’e karşıt bir tutumu olmamasına, tam aksine Başbakan’ın bu konuda özel bir duyarlık göstermesine rağmen, partinin yerel yöneticilerinin Milli Görüş kökeninden gelen ve genlerindeki İsrail karşıtlığını engelleyememesi…
5. Başbakan’ın Davos’ta, İsrail Cumhurbaşkanı Peres ile  “one minute” tartışmasınn kamuoyundaki etkisi…
Tabii bu listeyi uzatabilirsiniz, ancak genel çizgiler bunlar.
Peki şimdi ne olacak?
TÜRKİYE’NİN ÇIKARI İSRAİL İLE YAKIN İLİŞKİ GEREKTİRİYOR
Kaygılanmakta yarar var, zira bu tempoda devam edilirse, bir süre sonra Yahudi vatandaşları da bu olumsuz havadan etkilenecekler ve Türkiye’yi terketme süreci dahi başlayacaktır. Şu anda dahi, Yahudi tanıdıklarla  konuştuğunuzda aşırı rahatsızlığı hissedebiliyorsunuz.
“Bizi hala öteki gibi görüyorsunuz” diyorlar.
Oysa eskiden hiçbir zaman böylesine tepki göstermezlerdi.  Şimdi giderek yabancılaşan bir ortamdan söz eder oldular.
Türkiye’nin uzun vadeli çıkarları ise İsrail  ile iyi ilişkileri sürdürmeyi, Yahudi vatandaşlarına da sahip çıkmayı gerektiriyor.
Gidişi değiştirmek hem Türkiye’deki iktidarlara, hem de İsrail’in genel tutumuna bağlı. Yani herşey bizden kaynaklanmıyor.
İsrail, Filistin’e yönelik yaklaşımını aynen sürdürdükçe, başka yerlerde olduğu gibi, Türkiye’deki  imajını da  düzeltemeyecektir. Temelde, İsrail’in atması gereken önemli adımlar vardır. Gazze’de yaşananların tekrarı, yerleşim bölgelerini sürekli genişleterek Filistinlilere hiç bir hak vermeyen, topraklarını küçülten bir politika uygulamak, İsrail’i her geçen gün daha güç bir duruma sokacaktır.
Türkiye’yi yöneten iktidarlar da, bu gidişin  kendileri açısından ne kadar tehlikeli  olduğunu görmeli ve özellikle tüm politikaların tek seçicisi durumundaki Başbakan’ın, Yahudi vatandaşların gönlünü alacak sembolik jestler yapması ve İsrail ile ilişkilerde zaman zaman beliren sertliklerden kaçınması gerekiyor.
Türkiye ile İsrail, bu bölgenin laik ve demokratik iki ülkesidir. Birbirlerinin önerilerini anlayışla karşılamak, birbirlerini  kırmadan yaşamak zorundadırlar..