ענת לפידות-פירילה^_*

להורדת המאמר בקובץ PDF, לחץ כאן

מאמרו של ג’נגיז צ’אנדר נוגע באחת הסוגיות הבוערות הנמצאות על סדר היום הציבורי של תורכיה זה זמן רב: היכולת של הרפובליקה להכיר בהימצאותם של מיעוטים אתניים במדינה ולהכילם. בחוזה לוזאן משנת 1923 הכירה תורכיה והתחייבה להעניק מעמד של מיעוט מוגן לקבוצות דתיות מוגבלות במספרן. אתניות לא הובנה כגורם ממיין חברתי.

על אף שעברו כבר שמונים שנה מאז הקמת הרפובליקה, עדיין דבקים רבים בנרטיב הלאומי הכמאליסטי אשר הכתיב תמונה של חברה מונוליתית שנוצקה מחדש בתהליך של קִדמה. הם ציירו חברה מלוכדת אשר טושטשו בה ההבדלים האתניים והדתיים כמו גם המסורות התרבותיות השונות. על פי נרטיב זה השילו התורכים מגבם את מטעני היתר התרבותיים שהעמיסו בימי העות’מאנים ועשו כך תוך היפרדותם מהאזורים הערביים, מהבלקאן ומאזורי ההשפעה הרוסיים במזרח ממרכז אסיה והקווקז. התוצאה, כך נטען, הייתה התגבשות גרעין אנושי, אידיאולוגי ואתני, תורכי-סוני, אחיד ומגובש.

ואולם בניגוד למאמציהם של השלטונות מאז שנות העשרים ועד היום להדגיש את ההומוגניות המוחלטת של החברה, המציאות שונה: בתורכיה למעלה מחמישים קבוצות אתניות נפרדות וברחבי המדינה מדוברות שפות שונות ודיאלקטים רבים. שתי קבוצות המיעוט הגדולות בתורכיה הם העלוים (Alevi) והכורדים. כעשרים אחוזים מהאוכלוסייה הם עלוים, ומספר דומה הם כורדים. קו ההפרדה בין הקבוצות אינו מוחלט היות וחלק מהכורדים הם עלוים וחלקם סונים, בעוד שהקהילה העלוית מונה גם היא קבוצות אתניות שונות ורבות. יתר על כן, חשוב לזכור כי שוני אתני או דתי, המשיך לשמש גורם דומיננטי בחיים הציבוריים של תורכיה המודרנית. החילוניות, אותו עקרון מרכזי עליו הושתתה הרפובליקה, הייתה אמורה לשמש מנוף לאינטגרציה חברתית ותרבותית. הניסיון ההיסטורי מלמד כי המצע הכמאליסטי נסמך על הרוב הסוני התורכי וכל השאר מצאו עצמם למעשה מחוץ לגדר הלאומית. הממשלות התורכיות סרבו להכיר בשוני האתני כגורם ממיין בתוך המדינה וניסו לדכא את הדרישות הכורדיות בתוך המדינה ומחוצה לה על ידי אימוץ מדיניות של הכחשה, ועל ידי ניסיונות שכנוע האוכלוסייה בכללותה, וזו הכורדית בפרט, כי כוּרדיוּת הינה אך ורק הגדרה אקולוגית של תורכים הרריים. לצורך יישום מדיניות זו השתמש המשטר באמצעי חקיקה ובמסעות דיכוי כוחניים, שנתקלו לא פעם בהתנגדות האוכלוסייה הכורדית והפכו לרצף של אלימות.

מאז היווסדה של הרפובליקה הוכרזה מלחמה על התרבות והזהות הכורדית. נאסר השימוש בחינוך מסורתי כורדי, בלשון, בספרות, ובמוסיקה כורדית, ואף בשמות כורדיים, בין אם לשימוש ציבורי של מוסדות או כפרים או לשימוש בשמות פרטיים. מעל הכול נאסרה התארגנות פוליטית על בסיס חלוקה אתנית או דתית, אך היא נאכפה במסירות יתר בהקשר הכורדי. על פי חוק, אין ישות כורדית בתורכיה וכל התבטאות מנוגדת לחוק זה הובילה למשפט ובדרך כלל למאסר ממושך (כמו במקרה המפורסם של חברת הפרלמנט הכורדית לילה זאנה אשר נשלחה ב-1994 לכלא לשלוש שנים על נשיאת נאום בעל גוון כורדי בדלני).

אחד מאמצעי הדיכוי של הקהילה הכורדית היה הזנחה מכוונת של פיתוח מזרח ודרום המדינה. באזורים אלו מנעו מן התושבים, רובם המכריע כורדים, שירותים בסיסיים הרווחים בצפון ומערב המדינה, כמו חיבור כפרים לאמצעי התקשורת, לרשת החשמל ולביוב. שרותי הבריאות והחינוך ניתנו ברמה ירודה. חוסר השוויון בהקצאת המשאבים הלאומיים יצר תסיסה בקרב רבים שנמשכו לתנועות רדיקאליות.

בין 1984 ל-1995 הרסו שירותי הביטחון מאות כפרים ואלפי בתים במאמצם לשרש את תשתית הטרור הכורדית, שבראשה מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) בראשותו של עבדוללה אוג’לאן. מאמץ זה יצר קרוב למיליון פליטים בתוך ארצם. בשנות השמונים והתשעים, לאחר ההפיכה באיראן והתפרקות ברית המועצות, הפך הגבול המזרחי של תורכיה בו קיים ריכוז כורדי גדול, לבעיה מדאיגה בעבור ממשלת אנקרה, הן ביחסי החוץ והן ביחסי הפנים. עליית חשיבותו של האזור התורכו-איראני, המלחמה בעיראק בשנת 1991 והקמת האוטונומיה הכורדית בצפון המדינה כתוצאה מהמעורבות האמריקאית, גרמו לכך שהפסיפס האנושי התורכי שהכמאליסטים התאמצו לעמעם ולהבליע, הובלט פעם נוספת לעיני כל. היום, כפי שמסביר צ’אנדר, הפכה הסוגיה הכורדית לבעיה נוספת עבור הממשל, בשל הסטנדרטים המוצהרים של האיחוד האירופי אליו מבקשת תורכיה להצטרף. בניגוד לממשלות העבר דווקא ממשלת הצדק והפיתוח בעלת האוריינטציה הדתית איננה דבקה בתיזת האחדות התורכית ומכירה, ככול שהחוקה והצבא מאפשרים, בשוני הכורדי או הערבי של קבוצות שונות. אלו מצידן, גמלו למפלגה ביום הבחירות. אולם, תוצאות הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, שהתקיימו בסוף מרץ, אותתו למפלגת השלטון, כי האוכלוסייה הכורדית איננה מרוצה מהקצב האיטי בו משתפר מצבה. מצד שני, הן אותתו לצבא כי פעם נוספת בהיסטוריה הרפובליקנית, עשויה תורכיה למצוא עצמה במאבק פנימי קשה.