דאוד אל-בסרי (אילאף, 12.2.2009)

הפובליציסט העיראקי דאוד אל-בסרי משווה את הבחירות בישראל - הליך דמוקרטי זריז, שקוף ויעיל - עם הבחירות בעיראק המתאפיינות באיטיות, סרבול, שחיתות, משפחתיות ושבטיות. לטענתו, עד שלא ימצאו בעיראק הכוחות להתעלות מעל הנאמנויות הישנות ולהתנער מן הפוליטיקה המלוכלכת, לא צפויה המדינה להפוך דמוקרטית באמת.

המופת הישראלי

בתוך שעות ספורות הכריעו הישראלים, שינו את חוקי המשחק והצביעו למפלגות המועדפות על הציבור, אלה שמצעיהן מתאימים לטבעו של השלב הנוכחי ולניהול הסכסוך האזורי. התוצאות נודעו עוד באותו לילה, מבלי שהוטל ספק בנכונותן; בלי משקיפים בינלאומיים ובלי התערבות של המדינות השכנות או של מדינות האזור; מבלי שציפי לבני, נתניהו, ליברמן או ברק חילקו שׂמיכות או מתנות כסף או שווה-כסף; ומבלי לקבל הסכמה או הכרה מסמכות רבנית או מדייני היהודים!!!

הכל זרם בקלות מדהימה ביחס לעולמנו הערבי! כל המשימות הושלמו בזמן קצר, כל אזרח מילא את כל המוטל עליו ואפילו ערביי ישראל יכלו להשמיע את קולם ולשלוח את נציגיהם לכנסת ואכן הם השיגו מספר מושבים הקרוב מספרית לזה שהשיגה המפלגה הקיצונית ”ישראל ביתנו“!!!

בחירות ועאשורא בעיראק

מנגד, אנו זוכרים כי שבועיים לפני הבחירות הכלליות בישראל קוימו בחירות למועצות המקומיות בעיראק שתוצאותיהן הסופיות טרם נתפרסמו, למרות שאנו חיים בעידן מחשבי הענק ובתקופת המהפכה המדעית הגדולה! במהלכן [של הבחירות] נאמר, גם אם הדבר טרם אושר רשמית, כי סיכוייהן של המפלגות הדתיות והעדתיות המפגרות בעיראק – קבוצה של מפלגות שלהן נאמנויות לגורמים חיצוניים ומפגרים באופן מזעזע – ירדו, על אף שבתוצאה הכללית אין כל נסיגה ממשית בכוחן אלא שינוי קל ביחסי הכוחות, כזה שאינו משקף למעשה קיומם של שינויים אמיתיים כלשהם במציאות העיראקית הכאובה, שעליה שולטות המפלגות הללו ומאחוריהן המשטר האיראני. אלה מנצלים את המציאות של הדמוקרטיה השברירית שזה מקרוב עלתה ואת הנאיביות של הזרם המרכזי ברחוב העיראקי אשר למרבה הצער ממשיך לחיות בעידן הכאוס הגדול ושהתפתחותו נעצרה כליל בעידן האומיי הראשון. בגלל אותם טורבאנים הנגועים בפוליטיזציה והנסמכים לקיומם על סיפורי הבדים ועל המיתוסים של ההיסטוריה, הרחוב העיראקי עודנו חי בעידן של מאורעות אל-סקיפה ומלחמות קורייש!^[1]

אין לצפות גם כי תוצאות הבחירות הכלליות שתתקיימנה בשלהי השנה הנוכחית תהיינה שונות מן התוצאות הקודמות משום שהתודעה התפיסתית והפוליטית של מרבית פשוטי העם בעיראק לא השתנתה כלל, וניהול הממשל הקלוקל והשקיעה בטקסים דתיים ועדתיים הפכו את עיראק לאזכרה אחת גדולה כאשר כל יום הוא עאשורא!^[2] כפי שאומרים אנשי השלטון – שאלמלא כן בשם אלוהים,  האם הגיוני כי יגויסו כלל משאביה הביטחוניים והצבאיים של המדינה העיראקית, יחידות הצלפים והכוחות המוטסים, להגנה על עולי הרגל המגיעים ברגל, במרתון האנושי והקולקטיבי הגדול ביותר?! האם הגיוני כי בתי הספר והמוסדות יושבתו וכי התלמידים יעזבו את בתי הספר והעובדים את מפעליהם (זאת, אם יש בכלל מפעלים) כדי לקחת חלק בפסטיבלי ההכאות והיללות ההמוניים?!

הפקתם של אירועי רקיחת תבשילי הקדרה במדבריות-עיראק וחלוקתה של ההריסה^[3] בחינם – אלו דברים שקרו לא בארץ הודו ולא באיראן עצמה שבה חוגג העם האיראני עם מנהיגיו, אנשי הדת, את חגי הנורוז^[4] הלאומיים הרבה יותר מאשר כל חג אסלאמי! אפילו את ימי האבל הדתיים האיראנים מציינים בלי התערבות ומבלי להקצות להם את כל משאבי הביטחון, הצבא והמודיעין של המדינה. אולם בעיראק הקיצוניות הלכה עד הסוף בכל תחום.

ההתפכחות משגיון הדמוקרטיה
והנה מיליארדי דולרים הוּצאוּ על נציבוּת בחירוֹת עם התרבותן של התלונות הקשות על זיוף, חריגות, מחיקת שמות מועמדים וקיפוחם של אחרים. והנה, תוצאות מניין הקולות מתעכבות באופן קומי בשל מניינם של מספר נציגים מקומיים במחוזות שהישגיהם לא ישנו את התמונה הכללית המדכאת של הערים העיראקיות, כאשר צינורות הניקוז והביוב ימשיכו להיות המראה הרוֹוח, הריחות הרעים יוותרו לבדם כעדות להישגיהן של המפלגות הפלגניות והפרויקטים יצירי-הדמיון והמעילות בכספים ימשיכו לשלוט בכיפה.

המפלגות העיראקיות היגעות הוכיחו כולן את שיגיונם של החיים הדמוקרטיים המזויפים בעיראק. הישראלים מילאו את חובתם הציבורית באופן מהיר והחלטי בעוד העיראקים מתגוששים על מינם של המלאכים ^[5], ויתווכחו מהי הדרך המהירה ביותר ללמוד הכאה העצמית ופציעת הראש בלהבים בתוך שבוע ואיך לעשות שימוש בשרשראות ההלקאה, בג’ינג’ר ובהריסה בפיתוחו של הסדר העולמי החדש… נדמה כי התוצאות הסופיות של הבחירות המקומיות לא תתפרסמנה אלא לאחר הגעת המשיח השיעי… או סופיאן הסוני… ואולי מרוואן… אוי לה לאומה ששאר האומות צוחקות על בורותה!

____________________

[1] מאורע אל-סקיפה (או ”סקיפת בני סאעדה“, על-שם הסקיפה, אחד האולמות המקורים במסגד הנביא במכה, ששימש מקום משכנו של שבט סאעדה) הוא השם להיוועצות של ה”סחאבה“, מקורביו של הנביא, שלאחר מותו של הנביא התייעצו ארוכות בדבר יורשו של הנביא בשלטון והכריעו כי יהיה זה אבו בכּר ולא בן דודו של הנביא, עלי. מקובל לראות במאורע זה את השורש לפיצול הסוני-שיעי; קורייש היה שבט מרכזי בעיר מכה ושבטו של הנביא מוחמד, שהיה גם השבט שהתנגד בעוצמה הגדולה ביותר לנביא, לנבואתו ולקהילה הדתית החדשה אותה ביקש לכונן.

[2] היום העשירי בחודש הראשון בשנה ההיג’רית המקובל כיום אבל של השיעים לזכרו של האימאם חוסיין שנרצח בעיר כופה, בעיראק. במסגרת מנהגי האבלות מכים עצמם השיעים ביום זה עד זוב דם.

[3] תבשיל של בשר וגרעיני חיטה כתושים.

[4] חג נורוז באיראן (הנחוג ב-11 במרץ בכל שנה) הוא חג המציין את היום הראשון באביב והוא החג הלאומי החשוב ביותר באיראן כבר מאות בשנים, כולל כיום, לאחר המהפיכה האסלאמית.

[5] ביטוי שמשמעותו מתווכחים על זוטות חסרות חשיבות.