מאת צוות ”זווית אחרת“

שורשי הליברליזם בעולם הערבי אינם התפתחות מודרנית, אלא תוצר של תהליך היסטורי שראשיתו כבר בשלהי המאה ה-19 ואשר התעצם בעיקר במצרים במהלך המאה העשרים. דמויות כג’מאל אל-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדֻה הרימו את נס הליברליזם כבר לפני למעלה ממאה שנים וממשיכי דרכם המשיכו בדרך זו במחצית הראשונה של המאה העשרים. בין אלה ניתן למנות לדוגמה את עלי עבד אל-ראזק, מוסטפא כאמל, טהא חוסין, מוחמד חוסין היכּל ואחרים בני תקופתם. הכוחות הליברליים במצרים פרחו ושגשגו בימי המלוכה ואף לקחו חלק בשלטון באופן פעיל במחצית הראשונה של המאה העשרים. שגשוגו זה של הליברליזם הערבי והמצרי נקטע באיבו עם עליית המשטרים המהפכניים ובראשם מהפכת יולי 1952 של “הקצינים החופשיים” המצריים. אחרי התבוסה הערבית במלחמת 1967 והתנפצות חלום האחדות הנאצריסטי, החלו לעלות ולפרוח כוחות האסלאם הרדיקלי ובראשם תנועת האחים המוסלמים ובמקביל, גם הזרם הווהאבי בחצי-האי ערב. כוחות רדיקליים אלה – הלאומנים והאסלאמיסטים – דחקו את הליברלים, רדפו אותם והעלימו אותם כמעט לחלוטין מן הזירה האינטלקטואלית הערבית. [1]

סיבות רבות ומגוונות היו לחזרתו של הליברליזם אל הזירה הערבית: ראשית, בעולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי ושינוי מאזן הכוח העולמי חל שינוי פוליטי ותרבותי תוך שינוי משמעותי גם במאזן הכוחות בזירה האינטלקטואלית. ניצחונו של “העולם הנאור” על הסובייטים והתחזקותה של מגמת הדמוקרטיזציה יצרו דיון מעמיק בעולם הערבי על מקומו והשתלבותו בזרם, אלא שאירועי 11 בספטמבר 2001 טרפו את הקלפים. באופן פרדוקסלי, לאחר שנים ארוכות של עמידה בצל והידחקות לקרן זווית, נדמה כי דווקא מאז אירועי 11 בספטמבר, שב הזרם הליברלי הערבי ונדמה כפורח, בהובילו את הדיון הפנימי הנוקב בעולם הערבי בשאלות “היכן טעינו?” ו“מה השתבש?”. לשון אחרת – מהם הגורמים אשר הביאו לצמיחתו חסרת הרסן של הזרם האסלאמיסטי הרדיקלי ולהתנגשותו עם העולם המערבי, בדרך אשר הולידה את אירועי ה-11 בספטמבר ואת תחושת ה“התנגשות בין הציוויליזציות” הן עבור העולם הערבי והן עבור המערב?

המשבר בעולם הערבי היה קשה במיוחד כיוון שהקבוצות האסלאמיסטיות לא הסתפקו רק בפגיעה במטרות מערביות או בשלטונות מערביים “כופרים”. גם מדינות ערב והאסלאם הפכו למטרה עבור ארגוני האסלאם הקיצוני אשר ראו גם במשטריהם  החילוניים משטרים כופרים ומטרות לגיטימיות לפגיעה. כעת, כאשר נִשְקם של אנשי האסלאם הרדיקלי החל מופנה פנימה, מצאו עצמם חלק מן המשטרים הערביים – הן המלוכניים והן הרפובליקניים – הוריהן-מולידיהן של התנועות האסלאמיות, בקרב הישרדות מר. באופן מוזר, מצאו עצמם המשטרים הערביים באותו צד של המתרס עם האינטלקטואלים הליברליים, מתנגדיהן הטבעיים של התנועות האסלאמיות. אין הדבר אומר כי המשטרים הערביים שיתפו פעולה בהכרח עם הליברלים או תמכו בהם.

במקרים רבים, ההפך הוא הנכון: דוגמה מובהקת לכך היא סיפורו האישי של הליברל וחוקר מדע המדינה המצרי, ד”ר סעד אל-דין אבראהים. אבראהים עמד משך שנים בראש מכון אבן ח’לדון למחקרים פוליטיים והיה מן הבולטים שבליברלים אשר הרימו קול נגד חוליי הפוליטיקה והחברה בעולם הערבי ובמצרים בפרט. המשטר המצרי, אשר זיהה בקולו הרם והנוקב של אבראהים איום מוחשי הפך את אבראהים כבר מראשית שנות האלפיים למטרה פוליטית שבגינה נרדף האחרון, נשפט כמה פעמים ואף ישב תקופות ממושכות בכלא. [2]
מיהם הליברלים הערבים שדבריהם יובאו בפרויקט זה ואשר מהווים את לב-ליבו של הדיון דנן ושל האתר באופן כללי? מה מבדיל אותם מכלל הליברלים הערבים?

הליברלים הערביים שבהם אנו עוסקים הינם קבוצה מובחנת, אם כי לא הומוגנית, של אינטלקטואלים שהגורם המאחד אותם הוא נושא כתיבתם המתרכז בביקורת עצמית על החברה והתרבות הערביות. כתיבתם של הללו הינה עצמאית, אם כי הם אינם בהכרח “עצמאיים” ויש ביניהם כאלה המועסקים במוסדות רשמיים, אלא שבכתיבתם הם מביעים ביקורת המופנית בדרכים כאלו או אחרות נגד התרבות, החברה והמערכת הפוליטית שאליה הם משתייכים. בייחודם הזה, הם מהווים גורם חריג וייחודי בנוף הכתיבה האינטלקטואלית הערבית המוכרת. האינטלקטואלים הערבים ה“חדשים” שמים את האצבע על הבעיות הנוגעות לחברותיהם ולמשטרים השולטים עליהן ואינם חוששים לעמוד על הבעיות הכואבות ביותר. עם זאת, קשה עד בלתי אפשרי למצוא בכתיבתם התייחסויות נקודתיות ואישיות לאישים, מנהיגים ומשטרים ספציפיים. הביקורת תהיה על-פי רוב כללית ולדוגמה תדון ב“רודנות” (אל-אסתבּדאד) באופן כללי ביותר ולא תיגע ב“רודנים” ספציפיים תוך ציון שמותיהם. הסיבה לכך היא העובדה כי האינטלקטואלים הללו אינם כותבים בסביבה חופשית לחלוטין והם, יותר מיתר הכותבים, נתונים תחת ביקורת רצופה ונוקשה. בשל כך, יימנעו מהפנית האצבע כלפי מנהיגים באופן כללי ומנהיגי מדינותיהם באופן פרטי, כך שכתביהם לא יתקלו בצנזורה ובהחרמה. אמצעי אחר בו עושים האינטלקטואלים הללו שימוש הוא ההפשטה וההכללה והם מעדיפים בביקורתם שלא למתוח ביקורת ממוקדת כלפי אישים או מדינות ספציפיים, אלא לדבר על הגורם המאחד, הרחב יותר, של “האומה” – הערבית או האסלאמית – הרחבה.[3]

על אך רדיפתם על-ידי המשטרים של חלק מן האינטלקטואלים, ניתן לראות כי היום, הפכו האינטלקטואלים הערבים לכלי נוח בידי המשטרים לשדר לעולם את פתיחותם היחסית ואת הדמוקרטיזציה שהם מאמצים, אך גם במאבקם נגד הגורמים הפונדמנטליסטיים. ניתן לומר כי מתקיים מעין “הסכם שבשתיקה” בין המשטרים והאינטלקטואלים, כאשר הראשונים יודעים כי חיצי הביקורת של האחרונים לא יופנו בכל מקרה כלפיהם, אך יכוונו בעוז נגד אויביהם המשותפים – האסלאמיסטים הקיצוניים.

העולם הערבי כיום, יותר מבעבר, מתאפיין בריבוי קולות ובפלורליזם. למרות זאת, האינטלקטואלים הערביים ה“חדשים” אינם זוכים לחופש מספיק, הם נרדפים לעתים ולשם פרסום מאמריהם וכתיבתם מסתפקים במספר מועט ומצומצם של בימות עצמאיות, חלקן “מחתרתיות” ושתפוצתן נמוכה. בבעיות אלה ובאחרות העומדות בפני האינטלקטואלים נבקש לדון בפרויקט זה. חשוב להדגיש כי למרות כל המגבלות והקשיים הניצבים בפניהם של אותם אינטלקטואלים, לא ניתן להקל ראש בחשיבותם ובייחודיותם, וזאת משתי סיבות: ראשית, כתיבתם מציעה לקורא בחינה של החברות הערביות ושל תהליכי העומק המתרחשים בהן כאשר הקריטריונים של הבחינה הם קריטריונים חברתיים ולא בהכרח קריטריונים פוליטיים-מדיניים. שנית, הזרם הייחודי והביקורתי הזה בעולם הערבי, מתמקד בענייניו הפנימיים של העולם הערבי וכוחו רב היום מבעבר. בחינה של זרם זה יכולה לספק לקורא הישראלי, שאינו חשוף דרך קבע לנעשה ולנאמר בעולם הערבי, צוהר להבנה עמוקה יותר ורחבה יותר של המציאות בצד השני, שלא באמצעים מתווכים, אלא ישירות מתוך הכתיבה הערבית המודרנית.

בפרויקט הנוכחי אנו מבקשים להביא לקורא הישראלי את קולם של הליברלים הערביים עצמם אודות הזרם אליו הם רואים עצמם משתייכים. חלקם חושבים כי הזרם הליברלי בעולם הערבי נחל תבוסה לזרם האסלאמיסטי-הפונדמנטליסטי ואחרים חושבים כי ניצחונו של הזרם הליברלי בהתמדתו ובהישרדותו לנוכח הגאות האסלאמיסטית בשיח הפוליטי והדתי הערבי. קולותיהם של אלה וגם אלה יובאו בפרויקט שמאמרים במסגרתו יתנהלו לסירוגין בשבועות ובחודשים הקרובים מעל דפי האתר ואשר המאמרים המתפרסמים במסגרתו ילוו בלוגו הפרויקט כפי שנראה בראש עמוד זה. כרגיל, אנו מזמינים את קוראינו לקחת חלק בדיונים ולהביע דעתם על המאמרים ועל האמור בהם. את המסקנות שתעלינה מן הפרויקט ומן הדיונים נפרסם בסיומו של הפרויקט במאמר סיכום מיוחד.

בברכה,

צוות “זווית אחרת”

[2] לפרטים נוספים אודות ההליכים המשפטיים נגד אבראהים, ראה אתר Open Democracy

[3] אוריה שביט, מלחמות הדמוקרטיה (תל-אביב, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2008), עמ’ 74-73.