עבּד אל-מנעם סעיד (אל-שרק אל-אוסט, 7.1.2008)

מנהל “מכון אל-אהראם למחקרים אסטרטגיים” בקהיר, עבד אל-מנעם סעיד, מנתח את המציאות שלאורה מתחוללת המלחמה בעזה – שני הצדדים מסוגרים בעצמם ומשוכנעים שיוכלו להביא להכרעה בכוח הנשק. סעיד מבקר את זניחת אלטרנטיבת ההידברות וההליכה למשא ומתן וטוען כי במקום לצחצח חרבות, דבר שהוכיח עצמו בעבר כטיפול לא יעיל לסכסוך באזור, יש לבחון את אלטרנטיבת ההידברות.

כל פעם שמתחולל קמפיין משלל הקמפיינים האלימים עד מאוד בסכסוך הערבי-ישראלי נגלית בבירור רב תפלותו של הפתרון הצבאי לסכסוך מחד גיסא וכן כי אין אלטרנטיבה להסכם המדיני-הדיפלומטי לסכסוך מאידך גיסא. אני מודה כי ישנה אווילות מסוימת בהצגת העניין הזה בעת שבה מתרסקות החרבות זו על גבי זו במלחמה ברברית על אדמת עזה ואשר בה נבחן כוח הרצון הפוליטי והצבאי בקרב שני הצדדים, הפלסטיני והישראלי. במרכזו של המצב הזה עומדת האמונה הרווחת כי חובתם של החשיבה והידע לנקוט עמדה ערכית ופוליטית במאבק המתרחש, בייחוד כאשר עיצובו מתהווה בזוגות של רוצח וקורבן, האמיתי והשקרי, העושק והצודק. לו היה המצב כזה, הייתה המשימה קלה להוגה הערבי, שכן חובה היא לגנות את התוקפנות הישראלית העושקת והנפשעת והגינוי של פעולות ההרג הנרחבות המרחשות נגד האזרחים חסרי-הישע והתשתית החיונית הענייה של הפלסטינים על כל מרכיביה גם היא בגדר חובה. ההוקעה והשנאה המוצהרות למדינה אשר כוננה על בסיס התוקפנות והתמידה בה על חשבון האדמות הפלסטיניות והערביות, בין אם בהתנחלות או בכוח צבאי.

אך לפרשן האסטרטגי יש משימה נוספת הדומה לאלו המוטלות על הרופא הצריך להתמודד עם החולה הלוקה באולקוס, או במצבנו הנוכחי, בסרטן. הוא לא עושה זאת בגינוי, בהוקעה או בהבעת מורת-רוח מן המחלה, אלא ביסודו של דבר בהגדרת דרכי הטיפול בה. אם המשימה היא ניתוח לעקירת המחלה מן השורש, טיפול שמטרתו להיפטר ממנה או להגבלת התפשטותה או אפילו הכנתו של החולה לחיים עם המחלה. עם זאת, בכל המקרים, משימתו של הרופא היא בראש ובראשונה הותרתו של חולהו בחיים ובהמשך; שנית, הותרתה של מערכת החיסון שלו כך שתוכל להיאבק; שלישית, שימור הרצון לחיות אצלו ובין היתר שימור היכולת להחליט בין אפשרויות שעשויות להיות כואבות כאשר ההחלמה מן המחלה נראית בלתי-אפשרית, ולכל הפחות לאור איזוני הכוחות האפשריים בין הווירוס ומערכת החיסון או התרופות היעילות במינון מספיק ברגעים כאלו או אחרים.

בסכסוכים הבין-לאומיים הממושכים והארוכים, מפלט השימוש בנשק הוא בחזקת המנתח בעולם המחלות האנושות. אין פסול בכך לעתים, כאשר הרופא יודע את תוצאות השימוש באיזמלוֹ ויודע במדויק את מה צריך לעקור מן השורש. אולם, במצבנו הנוכחי, המנתחים הישראלי והפלסטיני אינם יודעים את תוצאת הניתוח; בנאום מן הימים האחרונים תיאר השיח’ חסן נסראללה את הכישלון הישראלי במלחמה המתחוללת כהיעדרן, שלא לדבר על בהירותן, של המטרות הישראליות בפעולות הצבאיות שהיא מבצעת בעזה. איש אינו יודע אם המטרה היא חיסולה של חמאס, הפסקת ירי הטילים או כיבוש מחדש של עזה פעם נוספת. אך מה שלא ציין השיח’ חסן נסראללה הוא כי המטרות הפלסטיניות גם הן לא היו ידועות, בין היו הן סיום התהדיאה, פתיחת המעברים או שחרור פלסטין מן הנהר עד לים. בסכסוך מזוין, כאשר הצדדים אינם יודעים את מטרותיהם באופן מדויק, כל שנותר בידיהם היא היכולת ההדדית לפגיעה הדדית והצלחה ביצירת הדימום הגדול ביותר האפשרי מבחינתם, כזה אשר יותיר את החולים במצב של תשישות וחולשה נוראים. מי שאינו מאמין לכך, צריך לשוב אל תוצאותיו של המאבק הערבי-ישראלי האחרון אשר התרחש בלבנון במהלך קיץ 2006 כאשר המאבק הסתיים בפגיעה גדולה בהרתעה הצבאית הישראלית ויחד איתה התרחש הרס של לבנון – כלכלית, תשתיתית ופוליטית, עת השתלט חזבאללה על החיים הפוליטיים. זאת, גם אם הארגון התרחק מקווי המגע עם “האויב” ביחס למצב שהיה בו לפני פרוץ הקרבות ואם הפרידו ביניהם כוחות כיבוש בין-לאומיים צפופים. אפילו לא נותרו בידיו עוד זירות למלחמה זולת ערוץ הלווין “אל-מנאר”.

הדבר המשונה הוא כי שני הצדדים לא למדו מן המלחמה האחרונה בלבנון או קרוב לוודאי שהייתה למידה, אך מלקחים שגויים. ישראל חשבה לעצמה כי יהיה באפשרותה לנהל מלחמה מוצלחת יותר באמצעות הרס נרחב וקשה יותר. הפלסטינים למדו כי יהיה באפשרותם להשיג ניצחון פוליטי או תודעתי כל עוד יצליחו לעמוד איתן ולעמוד בזוועות. ואם הפוליטיקה הפנימית הישראלית מפעילה לחץ על החבורה של אולמרט, לבני וברק להשיג ניצחון לפני הבחירות בישראל, הרי שהפוליטיקה הפנימית הפלסטינית אשר הפרידה בין רצועת עזה והגדה המערבית ושמה את חמאס ומנהיגיה במצב של מצור כלכלי, פוליטי ומוראלי. חמאס מצידו ניסה לפרוץ את המצור על-ידי התנפלות התושבים על הגבול המצרי בראשית שנת 2008 ובעצירת התהדיאה, בירי טילים ובחרחור מלחמה פוליטית נגד מצרים לפני תום השנה.

ייתכן כי הפקת הלקחים השגויה הייתה חלק אורגני מן ההיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי, אך הדבר הרווח במחשבה ברחבי העולם הוא כי הערבים אינם לומדים לעולם מן ההתנסויות בהן הם מתנסים. ואולי הגיעה השעה לציין כי ישראל בעצמה אינה שונה מכך בהרבה וכי המשך התוקפנות, ההתנחלות, ההתפשטות והפגיעה בעם הפלסטיני לא יוביל לעולם לפתרונה של בעיית הביטחון הישראלית  ולא ישיג בעבור ישראל הכרה בקיומה או בלגיטימיות שלה ואף לא הכרה דה-פקטו. תוצאות המלחמה הנוכחית לא תהיינה שונות מתוצאותיה של המלחמה הקודמת לאחר התערבותה של ארצות הברית, מועצת הביטחון והכוחות הבין-לאומיים השונים אלא אם כן החולה יהיה בעל מערכת חיסון חלשה יותר ותשוש יותר וכך תיווספנה מנות נוספות של שנאה, חללים נוספים ותתעצמנה מרירותם של ההיסטוריה ושל הביטחון ועמן גם הפונדמנטליזם הדתי והפוליטי.

ואולם, התוצאה החשובה ביותר אשר תגלה המלחמה הזו היא האבסורדיוּת של הפתרון הצבאי לסכסוך, לכל הפחות בעידן הנוכחי שבו חיים הדורות הנוכחיים, הפלסטיניים והישראלים. מטבע הדברים, שני הצדדים מאמינים עמוקות ומשוכנעים שכנוע מוחלט בקיומה של תמיכה שמימית לעמדותיהם השונות וכי אלוהים לא יותיר אותם בלא ניצחון אדיר. סביר כי בידי ישראל תהיה אמונה כי באמצעות הטכנולוגיה וההיטמעות בעולם הערבי היא תשיג התעלות על פני הפלסטינים ועל פני עולם ערבי מפגר המתנגד לתרבות המודרנית, וכך היא סמוכה ובטוחה בניצחון בטווח הארוך. סביר באותה מידה גם כי הפלסטינים ומאחריהם כל האומה הערבית והאסלאמית יאמינו כי עובדות הכוח הגיאוגרפי והדמוגרפי תתגלינה מאליהן בסופו של דבר ותשיג ניצחון שווה ערך לאותו ניצחון על הצלבנים לאחר שלוש מאות שנה.

כל זה סביר גם אם כל מה שיש בו הם הסתברויות ומקרים דומים מן ההיסטוריה והרי לא הערבים ולא הישראלים יוותרו  כמות שהם והעידן אינו עידן הצלבנים אלא המאה העשרים ואחת על חידותיה וצפונותיה החדשות שעדיין איש אינו יודע אותן. בוודאות ניתן לומר כי כל מה שיש במציאות הנוכחית הוא אותו דימום ואותה תשישות של שני הצדדים. אשר לעולם הערבי, כל מה שיש הוא חיסול של הכוחות ושל העניין בסכסוך שלא יהיה לו סוף בעתיד הנראה לעין ואשר נראה רחוק מכל התפתחות או טיפול מצידם של גורמי הכוח האמיתיים. כתוצאה מכך, המלחמה הנוכחית לא תהיה אלא לקח נוסף לכך שאין אלטרנטיבה אמיתית להסכם שלום על יסוד עיקרון של “שתי מדינות לשני עמים”. הדבר המוזר הוא כי משאלי דעת-הקהל בשני הצדדים מראים כי הרוב מסכים לפתרון שתי המדינות, אלא שהרוב אומר גם כי בלתי אפשרי שהדבר יקרה משום שאצל הצד השני את הכוונה או את היכולת להגיע לפתרון הזה. אלו הם ספקות שאנו מורגלים בהם במהלך הסכסוכים ההיסטוריים הגדולים אך הטיפול בהם אינו קשה יותר מן הפתיחה במלחמה. בפועל, יש במסגרות הקיימות – הבנות ז’נבה, מפת הדרכים, היוזמה הערבית ואפילו בתוצאות המשא ומתן הפלסטיני-ישראלי והסורי-ישראלי, הנוכחי והקודם – די בכדי להניע תהליך מדיני חדש על מנת ליישב את הסכסוך.

בעבר, נאמר כי במשברים תמיד יש סכנה אך גם הזדמנות. לנו,לישראלים ולעולם הייתה היכולת לטפל בסכנות על-ידי השבת המצב לקדמותו לפני שישולם מחיר כבד מנשוא. מדוע שלא יהיה המצב הפעם שונה ותהיה נכונות להשקיע מאמצים בכדי לנצל את ההזדמנות מהבנה כי לא תהיה אפשרות דומה שבה יגיעו הצדדים לכלל שכנוע בדבר כישלונו של הפתרון הצבאי?