מדינות המפרץ ובעיית הקומה המכושפת !
כללי 15 באוקטובר, 2008מאמון פנדי (אל-שרק אל-אוסט [לונדון], 2.6.2008)
על רקע תוצאות הבחירות בכווית והתחזקות הכוחות הפונדמנטליסטים מבית, תוהה הפרופ’ המצרי, מאמון פנדי, האם המציאות החדשה מבשרת על רדיקליזציה של החברה הכוויתית ואולי אף של המפרץ הערבי כולו. במקביל מעלה פנדי שאלות הנוגעות לזהות הכוויתית והערבית בכלל וכן את שאלת הנאמנות למדינה.
ידוע כי אזרחי המפרץ הינם שמרנים. עם זאת ישנם סימנים המצביעים על כך כי אזור המפרץ הקצין, והאחרון שבהם הוא תוצאות הבחירות בכווית.מי שיביט אל תוצאות הבחירות בכווית אינו יכול שלא להיווכח כי הוא עומד בפני חברה הצועדת לקראת קיצוניות, ואינני מתכוון בדברי לסולימאן אבו ע’ית’, דוברו של בן לאדן, שהינו תוצר כוויתי גמור, או לאסירים הכוויתים הנמצאים בכלא גוואנטאנמו. כוונתי להלך הרחוב הכוויתי הנגלה בבחירות חופשיות. הראשון מבין סימני ההקצנה הוא הרחקת הנשים מן הפעילות הציבורית. חברה שבה הנשים מובסות פעמיים בבחירות מעידה בהכרח על מצבה. אני מודע לכך כי הנשים במפרץ נשלטות על-ידי המנהגים המקובלים [ערף] והמסורות החברתיות. אם כך, האם אכן זהו סימן אמיתי להקצנה? ומה באשר לשאר תוצאות הבחירות?
|
הבחירות בכווית – סימנים להקצנה?
הבחירות שנערכו בכווית לבחירת 50 חברי מועצת האומה [הפרלמנט הכוויתי] מחולקות לחמישה סבבים, בהתאם לשיטת סבבי הבחירות החדשה. על-פי סוכנות החדשות הכוויתית הרשמית, אחוז ההצבעה בחמשת הסבבים הגיע לכדי 60 אחוזים. כלומר מרבית הכוויתים השתתפו בבחירות. ומכאן, ניתן לראות בתוצאותן סימן לנטייתו הכללית של הרחוב הכוויתי.
תוצאות הבחירות הכוויתיות מצביעות על כך כי האסלאמיסטים, סונים ושיעים, זכו ביותר ממחצית ממושבי הפרלמנט המונה חמישים חברים. האסלאמיסטים הסונים זכו בכ-21 מושבי פרלמנט, כלומר תוספת של ארבעה מושבים מהמושב האחרון. אותה תוספת לא נרשמה לטובת האחים המוסלמים או לתנועתו של איש האחים המתון נאצר אל-סאנע, כי אם לאנשי הסלפייה [הפונדמנטליסטים] כדוגמת עבד אל-רזאק אל-שאיג’י ווליד אל-טבטבאא’י.
על אף שאיני נמנה על תומכיה של תנועת “האחים המוסלמים”, או של כל תנועה אחרת המשתמשת בדת ככיסוי ללעג ולקלס, הרי שתנועה זו בכווית, מייצגת את התנועות הדתיות-פוליטיות היותר מתונות. באשר לאסלאמסטים השיעים, ברור כי הפלג השיעי -כוויתי הקיצוני הוא שניצח. פלג זה מיוצג על-ידי תנועת “אל-ג’מעייה אל-ת’קאפייה” - שמה של תנועת חזבאללה הכוויתית בראשות עדנאן עבד אל-סמד, המחויבת “לשלטון הפקיה” [שלטון איש הדת] כדרך שלטון וחיים. עדנאן עבד אל-סמד ואחמד לארי, שניהם חברי פרלמנט, הובילו בחודש מרץ שעבר, בצעד מתגרה, תהלוכת אבלים לזכרו של עימאד מוע’נייה (המפקד הבכיר בזרוע הצבאית של ארגון חזבאללה) אשר הואשם בניסיון לביצוע פיגוע טרור כנגד השלטון והעם הכוויתי, והיה מבוקש למשפט בכווית. שני חברי הפרלמנט סמד ואל-לארי, לא התחשבו במידה רבה ברגשות העם הכוויתי ופתחו אוהלי אבלים לזכרו של מוע’נייה. אותה התנגשות פוגעת פתחה פצע עדתי בתוך החברה הכוויתית והצליחה לפרוט על הרגשות והיחסים שבין הממשלה לבין הרחוב השיעי התומך באלה אשר נטשו, כפי שנטען באותו היום, את מחנה הקונצנזוס הציבורי. ניצחונם של השניים, במיוחד בבחירות הכוויתיות, מעלה תהיות רבות שיש לעמוד עליהן. האם זהו סימן המצביע על הקצנה שיעית בכווית? או שמא זהו סימן בריא לזרם אשר התחזק והשתמש בתהלוכת האבלים של מוע’נייה כהזדמנות להפגין נוכחות? כלומר מהלך שנועד להפגין שרירים ואין בו כדי להצביע על עמדה קיצונית בפועל.
באשר לליברלים ואנשי בריתם, אלו זכו בשבעה מושבי פרלמנט בלבד - כלומר איבדו מושב אחד. תנועתו של אחמד אל-סעדון איבדה אף היא מושב פרלמנטארי אחד, וברשותה כיום 4 מושבים. זרם זה אינו ידוע כאסלאמסטי אלא כזרם ביקורת וכלב הפועם של הבירה הכוויתית. כל אלו הם סימנים המצביעים על הקצנה ולא על סובלנות.
כישלון הנשים להיכנס לפרלמנט, ריבוי מספר מושבי הפרלמנט השייכים לאנשי הסלפייה על חשבון הליברלים והשיעים המתונים, הם כולם סימנים אשר תומכים בהערכה כי כווית הקצינה. האם זוהי מציאות ייחודית לכווית או שמא מדינות המפרץ האחרות שותפות אף הן לאותם מאפיינים? הנושא מצריך דיון נרחב ולהשוואה בין המצב בכווית לבין המצב באזור המפרץ כולו. בשנות השישים והשבעים היה זה השיגעון מאפיינה של הפוליטיקה המצרית. האם מגפת השיגעון הגיע בסופו של דבר גם למעוזי השמרנים במפרץ?
זהות במשבר
למרות שטף הסחורות, ההון ורמת החיים הגבוהה, מדינת המפרץ מצויה כיום במלכוד. שכן היא נדמית ככלי שהאסלאמיסטים לוחצים על מכסהו ממעל ומשלחים אותו אל עבר מדינת הח’ליפות אשר תאחד את המוסלמים במלזיה עם המוסלמים של מרוקו. בעוד שאנשי-השבטים ונציגי העדות השונות לוחצים את תחתיתו לכדי מבנים [חברתיים] מצומצמים יותר – העדה והשבט. מה נותר אם כן למדינה המודרנית אם האסלאמיסטים משליכים רבע אחד של המדינה לחלל רחב יותר בעוד שאנשי השבטים והעדות שומרים לעצמם שני רבעים ממנה למען השבטים והעדות? אם כן, מה שנותר מן המדינה המודרנית היום הוא רבע-מדינה!
מדינות המפרץ הפכו לחברות התנחלותיות במלוא מובן המילה. משרדי ממשלה הפכו להתנחלויות השייכות לקבוצת שבטים או לאחים המוסלמים או לעדה מסוימת. ישנם משרדי ממשלה שהפכו לסמל ההתנחלות השבטית או העדתית, בדומה לבובה הרוסית הידועה [הבבושקה], שבה התנחלות גדולה מכילה התנחלות קטנה וקטנה יותר. כדי להביא לפתרון המשבר שבו השבטים והעדות מכרסמים במדינות המפרץ, יש לפרק את אותן ההתנחלויות, החל בבובה הרוסית הקטנה ועד לגדולה שבהן.
מדינת המפרץ המצויה במשבר זקוקה לאסטרטגית התמודדות עם שאלת הזהות והאזרחות. היא זקוקה לאיזון ולהתפייסות פנימית. האם היא יכולה היא להיות כוויתית, סעודית, קטארית ובה בעת להשתייך לשבט מסוים. (הדבר נכון לכלל מדינות המפרץ). האם היא יכולה להיות סעודיות, כוויתיות, קטאריות ובה בעת להשתייך לעדה השיעית, הסונית או לתנועההבינלאומית של האחים המוסלמים. יתכן וכווית היא יוצאת דופן מבין מדינות המפרץ בשל ניסיונה הדמוקרטי, ובשל צירופם לפרלמנט של השבטים והעדות. עם זאת, האם אותם חברי פרלמנט נהגו כאזרחים שנאמנותם עומדת בראש ובראשונה לכווית כמולדת? בכל הצער שבדבר, האזרחות הועמדה במקום השני והשלישי לאחר הנאמנות השבטית, העדתית או לתנועה.
השאלה הגדולה העולה היא: האם הערבים מסוגלים להיות אזרחים בין אם בתוך מדינת האם שלהם או מחוצה לה במדינות אליהן הם מהגרים?
שאלה זו איננה מתייחסת אך ורק לאזרחי המפרץ אלא למורכבות המנטלית הפנימית הערבית באופן כללי. בחו”ל רואים עצמם הערבים כמי שנושאים עימם דרכונים אמריקאים בריטים גרמנים וכדומה. הם אינם רואים עצמם כאזרחי אותן המדינות. הם בסך הכל נהנים מדרכון המקל עליהם את ענייני היומיום, ואם תשאל אודות המולדת ששמה מוטבע על דרכונם יאמרו לך: זוהי הצגה. כאשר תשאל אותם על היותם מצריים, סעודים או סורים, הרי שאז ישיבו לך באותם המילים. אנחנו ערבים ומוסלמים. האם הערבים והמוסלמים מסוגלים להפוך לאזרחים? בחו”ל הם ערבים ומוסלמים, ובפנים הם שיעים, סונים, אנשי האחים המוסלמים או משתייכים לשבט כזה או אחר. המדינה הערבית היום זקוקה להידברות כנה סביב שאלת האזרחות. המוסד הראשון הדורש עיון מחדש הוא מוסד החינוך השם דגש על לימודים אסלאמיים, עדתיים ושבטיים על חשבון האזרחות. מוסד נוסף שיש להסב את תשומת הלב אליו הוא התקשורת.
על מנת להבהיר את המשבר בו שרויות מדינות המפרץ אעשה שימוש במשל המעלית החשמלית. ישנם מי שעולים אל הקומות העליונות הממוקמות מעל למדינה - כלומר אל הח’ליפות האסלאמית. וישנם מי שיורדים אל הקומות התחתונות אל מתחת למדינה - אל השבט או העדה. אולם מה באשר לקומת המדינה? לשם איש אינו עולה .במצרים נוהגים לכנות מציאות שכזו בשם הקומה המכושפת. במערב היא זוכה לכינוי קומת הביניים Mezzanine . האם תושבי המפרץ יצליחו לתקן את המעלית ולהפוך את קומת המדינה לקומה בה ירדו כל האנשים? האם יצליחו לקבוע היכן תהיה אותה קומה על מנת שכל אזרח יוכל לעצור בה, בין אם הוא יורד לקומת השבטים או עולה לקומת תורא-בורה? זהו אתגרן של מדינות המפרץ היום.
الخليج ومشكلة الدور المسحور !
مأمون فندي (الشرق الأوسط , 2.6.2008)
معروف عن أهل الخليج أنهم قوم محافظون، ولكن هناك مؤشرات تدل على أن الخليج قد تطرف، آخرها نتائج الانتخابات في الكويت.. الناظر إلى نتائج الانتخابات الكويتية لا تفوته ملاحظة أنه أمام مجتمع يتجه نحو التطرف، وهنا لا أقصد سليمان أبو غيث المتحدث الرسمي باسم أسامة بن لادن والذي كان إنتاجا كويتيا خالصا، أو معتقلي الكويت في غوانتانامو. ولكن أتحدث عن مزاج عام للشارع الكويتي عكسته انتخابات حرة. أول ملامح التطرف هو نبذ المرأة من العمل العام، ومجتمع تهزم فيه المرأة مرتين في الانتخابات لا بد أن يعيد النظر في أحواله. أعرف أن موضوع المرأة في الخليج يحكمه العرف والتقاليد الاجتماعية، وقد نختلف هل هو بالفعل مؤشر حقيقي على التطرف، ولكن ماذا باقي النتائج؟
الانتخابات الكويتية لاختيار أعضاء مجلس الأمة الخمسين موزعين على خمس دوائر فقط، وفق الترتيب الجديد للدوائر الانتخابية. وقالت وكالة الأنباء الرسمية الكويتية إن نسب الإقبال على التصويت في الدوائر الخمس بلغت نحو ستين في المائة. أي أن الكويتيين بغالبيتهم قد شاركوا في هذه الانتخابات، ومن هنا يمكن اعتبار نتائج هذه الانتخابات مؤشرا على الميل العام للشارع الكويتي.
نتائج الانتخابات الكويتية تشير إلى أن الإسلاميين، سنة وشيعة، قد فازوا بأكثر من نصف مقاعد البرلمان الخمسين. وفاز الإسلاميون السنة بحوالي واحد وعشرين مقعدا، أي بزيادة أربعة مقاعد عن المجلس السابق. هذه الزيادة لم تكن للإخوان أو جماعة النائب الإخواني المعتدل ناصر الصانع، وإنما كانت للسلفيين من أمثال عبد الرزاق الشايجي ووليد الطبطبائي.
ورغم أنني لست أبدا من مشجعي حركة الإخوان المسلمين، أو أي حركة تتخذ الدين غطاء للضحك على الذقون، إلا أن الحركة في الكويت تمثل أكثر المجموعات الدينية السياسية اعتدالا. أما الإسلاميون الشيعة، فكان واضحا أن جناح التطرف الشيعي الكويتي المتمثل في جماعة «الجمعية الثقافية»، وهو الاسم الحركي لجماعة «حزب الله الكويتي» بقيادة عدنان عبد الصمد، والملتزمة بولاية الفقيه حكما ومنهجا، هو الجناح الفائز. عدنان عبد الصمد وأحمد لاري، هما النائبان اللذان قادا بتحد احتفالات تأبين عماد مغنية، قائد الجناح العسكري في «حزب الله»، في مارس الماضي، والذي كان متهما بمحاولة تنفيذ عمليات إرهابية ضد الكويت قيادة وشعبا، وكان مطلوبا للمحاكمة في الكويت. ومع ذلك، لم يهتم النائبان عبد الصمد ولاري كثيرا بمشاعر الكويتيين، ونصبوا لمغنية سرادقات العزاء. تلك المواجهة الفجة خلقت شرخا طائفيا داخل المجتمع الكويتي، ووترت العلاقة بين الحكومة وبين الشارع الشيعي المؤيد لهؤلاء الذين خرجوا عما سمي يومها بالإجماع الشعبي. فنجاح هذين النائبين، تحديدا، في الانتخابات الكويتية هو مثار تساؤلات جدية يجب التوقف عندها، فهل هو مؤشر لصعود التطرف الشيعي في الكويت؟ أم أنه مؤشر عافية لتيار بلغ أشده على الأرض، وقد اتخذ من احتفالات تأبين مغنية مجرد فرصة للإعلان عن وصوله إلى الساحة، وصول يهدف إلى استعراض القوة لا مجرد الإعلان عن موقف متطرف؟
أما الليبراليون وحلفاؤهم فقد فازوا بسبعة مقاعد فقط، أي أنهم خسروا مقعدا. وكذلك خسرت جماعة أحمد السعدون مقعدا، لتصبح ممثلة بأربعة مقاعد، وهو تيار لا يحسب على الإسلاميين، وإنما على تيار المدانة وقلب العاصمة في الكويت. كل ذلك يعد مؤشرا على التطرف لا على التسامح.
فشل المرأة في الوصول إلى البرلمان، وكذلك زيادة مقاعد السلفيين، وتراجع الليبراليين والشيعة المعتدلين، كلها ملامح تؤيد مقولة أن الكويت قد بدأ يتطرف. فهل ما يحدث في دولة الكويت هو حالة خاصة، أم أن الدول الخليجية الأخرى تشاركها هذه الصفات؟ الموضوع يحتاج إلى جدل واسع ومقارنة بين الوضع الكويتي والوضع الخليجي عامة. في الستينيات والسبعينيات، كان الجنون صفة من صفات السياسة المصرية، فهل انتقلت عدوى الجنون متأخرة إلى معاقل المحافظين في الخليج؟
الدولة الخليجية اليوم في مأزق، رغم تدفق الخيرات والأموال والمستوى المعيشي المرتفع. إذ تبدو كوعاء، يشد الإسلاميون غطاءه ويطيرون به من أعلى نحو دولة الخلافة التي تجمع مسلمي ماليزيا بمسلمي المغرب، ويشد قاعه القبليون والطائفيون إلى تكوينات أقل هي الطائفة والقبيلة. إذن ماذا تبقى للدولة الحديثة إذا كان الإسلاميون يطيرون بربعها إلى فضاء أوسع، والقبليون والطائفيون يشدون ربعين منها إلى القبائل والطوائف؟ ما تبقى من الدولة الحديثة اليوم هو ربع دولة.
أصبحت الدول الخليجية مجتمعات مستوطنات بامتياز. الوزارة الواحدة أصبحت مستوطنة لمجموعة من القبائل، أو للإخوان المسلمين، أو لطائفة بعينها. هناك وزارات أصبحت رموزا للمستوطنات المتعددة القبائل والطوائف، كالدمية الروسية الشهيرة، كل مستوطنة كبيرة بداخلها مستوطنة أصغر وأصغر. ولكي تحل أزمة الدولة التي تنخر فيها القبائل والطوائف لا بد من تفكيك هذه المستوطنات، بدءا من أصغر قطعة في الدمية الروسية إلى أكبرها.
الدولة الخليجية الحديثة والمأزومة تلزمها استراتيجية للتعامل مع سؤال الهوية والمواطنة. يلزمها التوازن والتصالح في أن تكون كويتيا أو إماراتيا أو سعوديا أو قطريا، وتنتمي في الوقت ذاته إلى قبيلة كذا؟ (ضع من عندك ما تحب من أسماء القبائل والعشائر، حتى لا يظن البعض أننا نقصد توصيفا بعينه). وأن تكون سعوديا أو كويتيا أو قطريا أو إماراتيا وتنتمي في الوقت ذاته إلى طائفة الشيعة أو السنة أو التنظيم الدولى للإخوان المسلمين. ولعل دولة الكويت تفردت بين دول الخليج من خلال تجربتها الديموقراطية في إدخال القبائل والطوائف إلى البرلمان. ولكن هل تصرف هؤلاء كمواطنين يكون ولاؤهم الأول للكويت كوطن؟ بكل أسف، وضعت المواطنة في الدرجة الثانية والثالثة بعد الولاء للقبيلة والطائفة والجماعة.
والسؤال الكبير هنا: هل يستطيع العرب أن يكونوا مواطنين سواء في الداخل (دولهم الأم) أو في الخارج (الدول التي يهاجرون إليها)؟
هذا السؤال لا يخص الخليجيين فقط، بل يخص التركيبة الذهنية والنفسية للعربي عموما. فالعرب ممن أراهم بالخارج ممن يحملون الجنسيات الأميركية أو البريطانية أو الألمانية أو غيرها، لا يعتبرون أنفسهم مواطنين لهذه الدول. هم فقط يتمتعون بجواز سفر يسهل لهم الإجراءات اليومية، ومتى ما حدثتهم عن الوطن الذي يحملون جنسيته وجواز سفره، قالوا لك: هذه لعبة فنحن عرب. وعندما تسألهم عن كونهم مصريين أو سعوديين أو سوريين قالوا لك نفس الإجابة، نحن عرب ومسلمون. فهل يستطيع العرب والمسلمون إذن أن يكونوا مواطنين؟ في الخارج هم عرب ومسلمون، وفي الداخل هم شيعة وسنة وإخوان ومن قبيلة كذا، وفخذ كذا، وعشيرة كذا. الدولة العربية تحتاج إلى حوار جاد حول سؤال المواطنة. أولى المؤسسات التي يجب مراجعتها في موضوع المواطنة هي المؤسسات التعليمية التي تكرس الإسلاموية والطائفية والعشائرية على حساب المواطنة. المؤسسة الأخرى التي يجب الانتباه إليها هي المؤسسات الإعلامية.
لتقريب أزمة الدولة في الخليج اليوم، سأستعير مثال المصعد الكهربائي، فهناك صاعدون إلى طوابق ما فوق الدولة: إلى الخلافة الإسلامية، وهناك من هم هابطون إلى طوابق ما تحت الدولة: القبيلة والعشيرة، أما الطابق الذي توجد فيه الدولة فلا يتوقف عنده المصعد.. نسميه في مصر بالدور المسحور، ويسميه الغرب بالميزانيين (mezzanine). فهل سينجح الخليجيون في إعادة ترتيب حركة المصعد ليصبح طابق الدولة هو الذي يقصده الجميع؟ وهل سينجحون في تحديد أين يجب أن يقع طابق الدولة مما يجعل المواطن يتوقف عنده، سواء أكان هابطا إلى القبيلة أو صاعدا إلى عالم تورا بورا؟ هذا هو تحدي الدولة الخليجية اليوم.




