משארי אל-דאידי (אל-שרק אל-אוסט, 20.5.2008)

על רקע המשבר בלבנון והמשך התפשטות האיראנית- שיעית באזור, תוהה העיתונאי הסעודי, משארי אל-דאידי, כיצד זה שמנהיגי תנועת האחים המוסלמים הסונית ממשיכים להשמיע דברי תמיכה ועידוד בארגון חזבאללה השיעי ובאיראן. אל-דאידי מצביע על מפגש אינטרסים בין שתי התנועות הפונדמנטליסטיות האסלאמיות, המבוסס לטענתו, על השאיפה המשותפת לשלטון אסלאמי ושנאה לאויב מחוץ – אלו גישרו בעבר וכיום (ולו זמנית) על סכסוכים אידיאולוגים היסטוריים.

האם יש חדש בדבריו של מנהיג תנועת “האחים המוסלמים” במצרים, מהדי עאכף, אשר הביע תמיכה בארגון חזבאללה השיעי, במהלך המשבר האחרון בלבנון ? האם יש כל חדש בעמדת חזית העבודה [אל-עמל] האסלאמית בירדן, הזרוע הפוליטית של תנועת “האחים”, אשר תמכה בתנועת חזבאללה ובמעשיה בעיר ביירות ובהר הלבנון, בהם ראתה סמל להתנגדות וכלי לחינוך הערבים והציונים?

לצופה מן הצד נראים הדברים מעט מוזרים ותמוהים - שכן כיצד זה שתנועה אסלאמית סונית, פונדמנטליסטית, תומכת בתנועה שיעית בעימות במהלכו גובר הצד השיעי על זה הסוני (אזרחי ביירות המערבית).

האם עמדתם זו הינה חדשנית ופורצת דרך המצביעה על קבלתו של כל אדם באשר הוא, ללא קשר לצבעו, אמונתו, אסכולתו הדתית? או שמה אין זה הסיפור?

ההתנגדות הקדושה והמאבק באויב הזר

אם עמדתם של “האחים” אכן נובעת מראייה סובלנית ואחווה, כיצד זה שדפי ההיסטוריה של התנועה מלאים כל כך בעימותים עם אלו החלוקים עליהם רעיונית ומשתייכים בה בעת לאותה אסכולה דתית, ואפילו עם חבריהם לאותו זרם ממש של תנועת “האחים”? היכן נעלמה אותה סובלנות רעיונית ודתית אשר הציפה את תנועת החזבאללה הח’ומייניסטית ואת איראן? האמת היא כי הקשר הקיים בין נפשו ורוחו של ארגון “האחים המוסלמים”, הוא אותו קשר המחבר בין ארגון “האחים” לבין האסלאם השיעי הח’ומייניסטי, כאשר ההצדקה לקשר זה היתה מאז ותמיד: המאבק באויב הזר – בריטניה ישראל או ארה”ב, וקידוש הפוליטיקה והעלתה לדרגת דת של ממש. בדיוק כמו ארגון חזבאללה האיראני המתייחס למדיניות החוץ כאילו היתה אמונה באללה שלא מאפשרת את ההפרדה בין השניים. הרי שהכל גזור וחתום משמים.

זהו בדיוק אופי התנהלותה של תנועת “האחים המוסלמים” הסונית המעלה את הפוליטיקה לדרגה של דת ושמה את הדגש על היבט ההתנגדות [אל-מוקאוומה] והעימות עם האויב הזר תוך שהיא דוחקת לשוליים את שאר ההיבטים הפוליטיים, בהם הצמיחה הפנימית. זוהי הסביבה בה נולד הפונדמנטליזם השיעי-פוליטי המודרני ובראשו מפלגת ה”דעווה” [השיעית] העיראקית בשנות ה-50. הקשר בין התנועות הגיע לדרגה שכזו שבה חלק ממנהיגי מפלגת “אל-דעווה” הפכו לפעילים מרכזיים בתנועת “חזב אל-תחריר” העיראקית אשר נוסדה על-ידי השיח’ תקי אל-דין אל-נבהאני - פלסטיני-סוני המשתייך לתנועת “האחים המוסלמים”. הסיבה למעבר הפשוט והנוח בין מפלגת “אל-תחריר” או תנועת “האחים” הסונית אל מפלגת “הדעווה” השיעית נעוצה בזירה בעלת החלומות האידיאולוגיים-הפוליטיים המשותפים.

בין אותם אישים אשר עברו ממפלגת “הדעווה” למפלגת “אל-תחריר” הסונית, היה השיח’ עארף אל-בסרי, פעיל פונדמנטליסט שיעי שנמנה על מייסדי מפלגת “הדעווה” (עליה נמנה ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי).

במחקר* שהתפרסם בעיתון “אל-ווסט”, מציין הכותב הבחרייני, מנסור אל-ג’מרי, כי אישים עיראקיים-שיעים, הצטרפו למפלגת “הדעווה” לאחר שפעלו במסגרת תנועת האחים המוסלמים בעיראק. בנוסף השיח’ הסורי, עלי אל-טנטאווי המקורב לתנועת “האחים”, מציין בזיכרונותיו, כיצד היללו אנשי “האחים” הסורים את הפעיל האיראני, הפונדמנטליסט והמהפכן נוואב ספאווי, מנהיג תנועת “פדאיאן מבארז” כאשר הגיע לביקור ב”שאם” [סוריה הגדולה]. ספאווי היה מדריכו הרוחני והפוליטי של ח’ומייני, אשר זה האחרון הזכירו פעמים רבות בנאומיו לאחר שחזר לטהראן כמנצח.

החלום האסלאמי המיוחל

הרעיון הוא, כי קיים קשר פוליטי אורגני בין תנועת “האחים המוסלמים” הסונית, על תומכיה ועושי דבריה (אנשי תקשורת ועיתונאים אשר מציגים עצמם כאנשים עצמאיים – בין אם הינם אסלאמיסטים או אנשי הלאומיות הערבית [חילונים]) לבין התנועה השיעית החו’מייניסטית על הסתעפויותיה השונות. החוט המקשר ביניהם הוא תהליך הפוליטיזציה של האסלאם הקלאסי לטובת אג’נדות פוליטיות בעלות היבטים ברורים באשר לפיתרון האסלאמי, וסוגיות המדינה והחברה. כמעט ולא היית יכול להבחין בהבדל בין ספרותה של תנועת “האחים” לבין זו של תנועת החזבאללה אלמלא היית נזכר מעת לעת כי אחת הקבוצות היא שיעית והשנייה סונית. או כאשר היית נזכר בסמליהם או בשם החלום האסלאמי המיוחל - פעם זוהי מדינת הח’ליפות [הסונית] ופעם אחרת מדינת “אדון הזמנים” [כינוי למדינה השיעית]. אצל השיעה זהו חוסין, עבאס וזיינב [ביתו של עלי]. אצל השיעים תבחין בכינויים כגון חיידרה ואל-כראר, ואצל “האחים” הסונים תמצא את עמר בן אל-ח’טאב וצלאח א-דין ונור א-דין ושאר דמויות.

לכן, אין כל הפתעה בעמדתו של מנהיג האחים המוסלמים במצרים, מהדי עאכף, המגן בחירוף נפש על הקו האיראני-פונדמנטליסטי-מהפכני - עד כדי כך שניתן לטעות ולחשוב כי הוא עצמו נולד בעיר קום או במחוז ג’בל עאמל [השיעי]! בראיון שהעניק לעיתון “אל-ווטן אל-ערבי באוגוסט 2006, דיבר עאכף על טבע יחסי הברית בין תנועת “האחים” לבין חזבאללה: זוהי סולידריות, ברית, תמיכה הכל”. כאשר התבקש להגיב על השאלה בדבר קיומה של תכנית איראנית להשתלטות על מדינות ערב והפצת ההשפעה האיראנית, השיב: “הבה נניח לדברים הללו. אותם אנשים המדברים על תכנית איראנית הם אויבי האומה”. הוא נראה כמי שנמלא הערצה לשפה האיראנית המליצית ולרעיונותיהם של המולות של טהראן: “בבואך לדבר עם האיראנים תמצא כי דבריהם שקולים והגיוניים והם אינם מדברים כלל על שאיפתם להשתלט ולהקים מדינה כלל עולמית”.

על אף שאמר את הדברים הנ”ל לפני כשנתיים, שב וחזר מנהיג האחים על התמיכה במפלגתו של ח’ומייני, גם היום לאחר הפשיטה על ביירות על-ידי המפלגה האלוהית. זאת כשהוא מתעלם מהדיבורים על ההתפשטות האיראנית בקרב כלל הסוגיות הערביות. זאת משום שבהשוואה לסוגיה המקודשת ביותר עבורו - העימות עם ארה”ב והציונות - כל דבר אחר הוא בבחינת טמא, גם במחיר חורבן כל המדינות הערביות. דברים אלו מתוזמרים להפליא עם דברי נציג חזבאללה, מוחמד רעד, במהלך הועדה בדוחה, כשהוא מניף, בצורה מאיימת, את נשקו השלוף לעברם של תושבי ביירות והר הלבנון כשהוא אומר: “נשקנו קדוש”.

מדוע קיים אותו מתח וכעס בקרב האחים המוסלמים הסונים והאחים המוסלמים השיעים, או לחילופין בין ארגון חזבאללה הסוני וזה השיעי, סביב סוגית השלום, החיים בדו-קיום והבחירה בחיים ושגשוג? לשם מה כל ההקצנה העיקשת והמסוגרת הזו כלפי הסוגיה הפוליטית? האם אכן מדובר בעניין צרוף וטהור מיסודו או שמה מדובר בשיח פופוליסטי שנועד לזכות באהדת הציבור המיואש? או שהעניין מסובך בהרבה ומקורו בעימות הישן נושן בין זרם “הדעווה” המעוניין בצמיחה פנימית וברפורמה פוליטית וחינוכית לבין הזרם הדוגל בעימות עם גורמי החוץ תוך דחייתם ודחיקתם לשוליים של כלל הנושאים האחרים. דברים דומים אומר הד”ר עבד אל-מונעם סעיד במאמרו בעיתון אל-שרק אל-אווסט ביום רביעי האחרון.

הדרך לח’ליפות עוברת בטהרן

עמדתם של האחים המוסלמים בעניין פלישת חזבאללה היא עניין מסוכן. שכן תמוה הוא שמנהיג “האחים”, על-אף, היותו פרגמטי ופיכח, וויתר הפעם על משחקי המילים, וגילה תמיכה כנה בחזבאללה כפי שעשה בערוץ אל-מנאר!

לראייתי, יותר מהזהות הרעיונית הפוליטית הפונדמנטליסטית, ומעבר לרצון להתריס כנגד השלטון המצרי, מעוניין מנהיג תנועת האחים למצוא חן בעיני מנהיג “המוקאוומה” [חסן נסראללה] . בסופו של דבר מנהיגתם של השניים היא איראן אשר מעניקה סיוע לתנועת “האחים” החמאסית - תנועת “האחים המוסלמים” הראשונה אשר הקימה שלטון בעולם הערבי. בין אם מדובר בשלטון מכותר או מבודד, זהו שלטון הקיים על קרקע המציאות, שברשותו שרים ומנגנונים הנתמכים אך ורק על-ידי איראן וגרורתה חזבאללה. וזאת בשעה ששמה של התנועה - חמאס - שב ונישא על שפתות מזכ”ל ארגון חזבאללה באותה תדירות שבה הוא מאשים את יריביו בבגידה! עמדתם זו של “האחים המוסלמים” מצביעה על עומק המשבר בה שרויים השלטונות הערביים המצויים בתחרות מתמדת עם תנועת “האחים” ובמקביל מבחינים, בצדק, כי היא זוכה בפופולאריות רבה. אם כך, מדוע שלא יעלו לשלטון גם הם [הכוונה לתנועת “האחים” במצרים], כפי שעשתה חמאס. ואם אנשיה אכן חושבים על כך, והם ללא ספק חושבים, מיהם האנשים המסוגלים להובילם אל הח’ליפות הסונית אם לא המולות של טהראן – אכן, זהו פרדוקס הזמן.

תנועת “האחים” וחזבאללה הם שני פנים לאותו מטבע שהוא הפיכת הדת לכלי פוליטי-שלטוני. וההצדקה היא כמו תמיד: האויב הזר המבטל כל אויב אחר גם אם היה זה אויב הבערות, העוני, והחולי המדעי. איראן עומדת הרחק מן הצד ומנהלת את המשחק במיומנות רבה. מזיזה את הכלים בפקחות. עם זאת המשחק עצמו הינו מוגבל בזמן שכן סופו בהתפוגגות עננת הטיפשות והתרדמת ממש כפי שהתפוגגה לה עננת הקיץ של חזבאללה.

שם המחקר: “פרקים מההיסטוריה של התנועה האסלאמית הבחריינית, מתנועת הדעווה אל -” אחראר אל-בחריין” ו”אל-וופאק”.