ח’אלד שוכּאת (אילאף, 10.4.2008)

פורסם לראשונה בכתב העת האלקטרוני ”רוח מזרחית”, גליון מספר 6

תודה לאיציק שניבוים על הסיוע בתרגום המאמר

הסופר ואיש האקדמיה התוניסאי ח’אלד שוכּאת עומד על המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית אשר המיטה על העולם הערבי לטענתו את המשברים של השנים האחרונות. משבר הלחם האחרון במצרים, שלאורו נכתבו הדברים, הוא רק חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של משברים המסתיימים באותה צורה ולטענתו, ללא התגייסות ההמון למחאת-רחוב שתוליך לשינוי, אין המצב צפוי להשתנות.

אני יכול לסכם את המצב בעולם הערבי בדרך הבאה: “מחירים מרקיעי-שחקים ונשיאים שאינם מתים”. אני אומר “העולם הערבי” באופן גורף, משום שהמדינות השונות שבו דומות זו לזו וקשה לדבר על איזושהי בולטוּת משמעותית של מי מהן ביחס לאחרות. כפי שמתברר, הדמוקרטיה איננה רק הרחבה פורמלית של חופש הביטוי והעיתונות. היא לעולם לא תהא בעלת משמעות בעבור עם שכּמַה אליה, אלא אם כן תלווה ברפורמות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אמיתיות, שבגינן שכבה שׂבעה עד להתפקע תוותר לטובת שכבות רחבות, עניות ושחוקות עד דק, אשר נקראות לעתים, בהגזמה, “העם”.

 כדי להיות כנים עוד יותר, ההכללה הזו באה משום שאני, כמו מיליוני ערבים אחרים, רדוף אלפי אִנתיפאדות, מהפכות ומחאות מודחקות על העושק, השחיתות והעריצות, ועל אלה שאפילו הגירה אל מחוץ לארצותיהם לא פטרה אותם מבּיעוּתי “המבקרים בלילה” [1] ומסיוטי רדיפתם של שירותי הביטחון, המעצרים השרירותיים, העינויים הגופניים והנפשיים והענישה הקולקטיבית כלפי בני משפחותיהם הקרובים והרחוקים. הפחד הוא תכונה אנושית מולדת, שבזכותה האל סולח אפילו נוכח ויתור על זכות, חוסר-אונים לשנות את הפסול והמגונה ונטייה לצדם של עריצים ועושקים.

למרבית המשטרים הערביים, ובעיקר במדינות המרכזיות, אין נכונות ממשית לביצוע רפורמות מעוררות אמון. הם נדמים כמשוכנעים מעל לכל ספק כי גורלן של מדינותיהם אינו נתון ביד עמיהן וכי הם יכולים בסופו של דבר לשרוד את כל המשברים, שבעיניהם אין הם משברים, אלא ”קצת בעיות“  שמעוררים רשעים אכולי שנאה המסורים כל-כולם להצתת סכסוכים ולעידוד הכאוס.

כל עוד הדחליל האסלאמיסטי והטרוריסטי משכנע כלפי חוץ, ההונאה כלפי פנים לגיטימית, משום שהרעיון הקולוסאלי, שעל הפצתו אמונים הצעקנים, אינו שונה  מזה שחשף הסופר הפלסטיני הדגול, המנוח אמיל חביבי, ברומן “האופסימיסט” [אל-מתשאא’ל] וכפי שנאמר בפתגם העממי שמשמעותו זהה, “אחוֹז ברע כדי שלא יבוא עליך רע יותר”. [2] ובתרגום הדברים:  השבח לאל על האבטלה, על יוקר המחייה, על השוחד, על השחיתות, על הפרוטקציה, על זיוף תוצאות הבחירות, על נצחיותם של הנשיאים, על הפיכת הרפובליקות [גֻ’מהוריאת] ל”רפּוּמְליכוֹת” [גֻ’מלוכּיאת], [3] על מילוי בתי הכלא והמעצר, על מתן יד חופשית למענים ולסאדיסטים, על דיכוי האופוזיציונרים וההתעללות בהם, במשפחותיהם ובכל מי שיש לו קשר עמם. כל זאת כדי שאיש לא ימהר להדיחם מכסאותיהם, חס וחלילה, ובכך  יאבד הציבור את כל אותו  הטוב שהוא שרוי בו.

כוח הקנייה של רובם המכריע של האזרחים במדינות כגון מצרים, מרוקו, אלג’יריה, תוניסיה, סוריה, עיראק, ירדן ואחרות, ירד לרמה חסרת-תקדים ומחירי המצרכים החיוניים, לא כל שכן המוֹתרוֹת, שוב אינם שונים כמעט מאלו הנוהגים במדינות המתקדמות והמפותחות ביותר. זאת בניגוד לשכר ולמשכורות אשר לא הפכו “גלובליים” כמו המחירים אלא נותרו שקועים בלוקאליזם, שלא לומר נסוגו לאחור בשל העובדה שלא עלו ובשל ירידת ערכם של המטבעות הצמודים ברובם לדולר המצוי במשבר תמידי, באישורם של הפוליטיקאים.

אנשים בעולם הערבי, איבדו את זכותם להפגין ולבטא בדרכי-שלום את זעמם ואפילו את הזכות של האיגודים המקצועיים לעשות כן. אחרי שהמשטרים והממשלות חיסלו את זכות המחאה הפוליטית שלהם בשל האיום שהיא  מציבה בפני עקרונות היסוד הלאומיים ובפני שלומו וביטחונו של הציבור ובשל הסכנה כי הפונדמנטליסטים והקיצונים ינצלו זכות זו להפצת האג’נדה השׂטנית שלהם, הם [המשטרים] עברו לחסל את זכות המחאה של האיגודים על-ידי הפחדת מנהיגיהם או על-ידי זריעת סכסוכים ותככים ביניהם. אחר כך, הוסיפו לחסל כל זכות מחאה אחרת, ובין היתר את המחאה התקשורתית, וזאת על-ידי השתקת העיתונות בדרכים ישנות וחדשות, שהאחרונה שבהן הייתה החתימה על ”הסכם השמירה על המידות הטובות ועל ערכי הדת“.

הנה כי-כן, הכאב הערבי הפך לרעב שבעקבותיו מיליוני אנשים נדחקים, במראות קשים ביותר, כדי לזכות בפת לחם ובקיום מינימלי. מהו בעצם העתיד אשר מבשרים המשטרים הערביים לעמיהם, כאשר ישנם מאה מיליון אנאלפביתים, שִבעים מיליון מובטלים, מאות אלפים הנוטים למות, מהגרים בסתר ומחסור בלחם, במים ובתרופות? והאם לחכמים הדגולים, בעלי ההישגים האין-סופיים והגאונות חסרת-התקדים, נותרה עדיין בשורה שתוכל לשמח את אותם מאה אחוזים מן הציבור, אשר מצביעים בעבורם במערכות הבחירות האֶפּיוֹת שלהם, נתונים המעוררים עליהם את קנאתם של המשטרים הדמוקרטיים הגאים ביותר?

באופן כללי, לציבור במדינות המערב ובמדינות הדמוקרטיות יש יכולת להפיל את שליטיו בדרכי-שלום בבחירות הבאות, אם הוא לא מצליח להפיל אותם באמצעות הפגנות. השליט מבין את רצון עמוֹ לפני שהוא לובש צורה משפטית. אולם במדינות ערב, היציאה לרחוב היא קריאה לפִתְנַה [כּאוס] והסתה לאלימות במסגרת החוקים הקיימים. משרדי הפנים והביטחון מונעים את אישורן של הפגנות, אפילו של האופוזיציונרים המנומסים והמתונים ביותר, ותוצאות הבחירות ידועות לנו מראש ואף שליט ערבי– להוציא בכּוית ובלבנון, ככל הידוע לי – אינו עוזב את משרתו בשל הפסד בבחירות או בשל לחץ פרלמנטרי. האם ישנה, אם כן, דרך לאזרח הערבי  לומר “די!”?

אלא שהיציאה לרחוב, לפי דעתי, היא הדרך היחידה שתגרום גם לשליטים וגם לגורמי החוץ להבין כי המשבר הגיע לשיא חומרתו, כי אין מנוס משינוי וכי השינוי בוא יבוא, משום שעוד מעט לאנשים לא יהיה מה להפסיד. בעלי ההון ובעלי האינטרסים הם, על-פי רוב, מחוסרי-מולדת, כיוון שהמולדת בעבורם גם היא נקנית בכסף, בדיוק כמו מצפונם של בעלי המעמד ואנשי השלטון.

[1]  הכוונה לאנשי שירותי המודיעין הפורצים לבתים באישון לילה וחוטפים חשודים המבוקשים לתשאול או מעצר.

[2] ער’: תִמְסֵכּ בּאל-סַיִּא’ חַתַא לַא יַאְתִיכּ אל-אַסְוַא.

[3] משחק מלים בערבית שהמציא הסוציולוג המצרי סעד אל-דין אבראהים ומשמעותו “רפובליקות-מלוכניות”, שבהן השלטון הרפובליקני עובר בירושה מאב לבן, כבמדינה מלוכנית.