مشروع خاص: ٣٠ عاما لزيارة الرئيس السادات إسرائيل

 

פרויקט סאדאת

 

(מתוך ספר זכרונותיו של הנשיא המנוח אנור סאדאת [”סיפור חיי“] - ע”ע 325-323)

(القطعة مأخوذة من مذكرات الرئيس الراحل محمد أنور السادات «قصة حياتي» - ص  ٣٢٣ - ٣٢٥) - لتحميل النسخة المصورة

”הגעתי לישראל בפחות מארבעים דקות מאז עזב המטוס את נמל התעופה אבו צויר בתעלת סואץ ועד ההגעה לנמל התעופה לוד. איש לא האמין למתרחש וחוסר-הנחת היה רב. מיד כשדרכתי מחוץ למטוס מצאתי עצמי פנים אל פנים עם גולדה מאיר אשר הייתה בארצות-הברית וקיצרה את ביקורה שם כדי לשוב. בירכנו זה את זה לשלום. לאחר מכן ראיתי את דיין אותו אני מכיר משום שהיה יריבי במלחמת 1973. לאחר מכן פגשתי את אבא אבן ואחריו את אריק שרון, הגנרל אשר פרץ לשטחנו מעבר לתעלה. אמרתי לו ”אם תעבור פעם נוספת לגדה המערבית של תעלת סואץ, אתה צפוי לעונש מאסר!“ אמר לי [שרון]: ”לעולם לא…! עכשיו אני שר החקלאות!“

אחרי כן ראיתי את מרדכי גור, הרמטכ”ל הנוכחי אשר הזהיר אותם [את ההנהגה הישראלית] בטרם ביקורי כי אני מתכוון לבצע הונאה וכי מטרת ביקורי היא כיסוי למתקפה קרובה. בשל כך, כאשר ראיתיו, אמרתי לו כי לעולם לא אבצע הונאה הקשורה בערכים. הונאה אסטרטגית והונאה טקטית מקובלות, אולם אני אינני מקבל את ההונאה הקשורה בערכים!
לאחר מכן נסעתי במכונית עם נשיא ישראל קציר שהינו פרופסור מכובד באוניברסיטה. הגעתי לירושלים הישראלית וירדתי במלון המלך דוד.

בבוקר יצאתי להתפלל את תפילת החג [עיד אל-אדחא]. נכנסתי לירושלים הערבית בפעם השנייה זה 22 שנים שלמות (הפעם הראשונה הייתה כאשר הייתי השר לענייני המדינה ומזכ”ל הקונגרס האסלאמי). היה לי ברור מייד כי מצבו של מסגד אל-אקצא הורע וכי רישומה של השריפה אשר פגעה בו בשנת 1969 עוד ניכר עליו. ראיתי כי המִנְבַּר [דוכן הדרשן] של צלאח אל-דין נשרף עד היסוד וכי תהליך שיקומו מתנהל בעצלתיים. בשל כך, הוריתי לבנות את המנבּר מחדש בידיים מצריות אשר בנו מלכתחילה את מנבר צלאח אל-דין ולאחר מכן שבתי למלון.

אחר הצהריים שמתי פעמיי אל הכנסת ונשאתי את נאומי. אחרי נשא בגין נאום משל עצמו ולאחריו עלה לדוכן ראש האופוזיציה פרס ואז הסתיים מושב הכנסת. על-אף העייפות וכבדות-הגוף מהן סבלתי באותו היום, חשתי באושר גואה משום שבתי, כפי שנודע לי, התברכה בהולדת בתה בשעה שמונה בבוקר, בעודי מתפלל במסגד אל-אקצא.

הסיבה לכבדות שעטתה את גופי לא היו הדאגות הרבות או הפגישות – אלו הם דברים שאני משלים עמם. הסיבה האמיתית לכך היה הריכוז המחשבתי העמוק ביותר אשר מביא את האדם למצב של תשישות. מוחי היה מרוכז ביותר מסיבה פשוטה ביותר – ראיתי במשימה הזו משימה מקודשת באמת ובתמים. למרות בטחוני בתמיכה לה אזכה מן העם שלי, הייתי נכון למצב בו ייתכן ותעלה התנגדות כלשהי מצידו, ואז אפנה לפרלמנט שלנו ואגיש לו את התפטרותי.

למרות זאת, לא ירד ביטחוני בדבר! חמישה מבין שמונת מיליוני האנשים המתגוררים בקאהיר יצאו לקבל את פניי עם שובי. הייתה זו הפגנת תמיכה שלא הייתה כדוגמתה בעבר. ההמון חשש לחיי וחש כי הייתה זו הרפתקנות יותר מאשר אומץ-לב וכולם לחשו לעצמם מילות שבח ותודה לאל. הם לא יכלו להעלות על דעתם ולא ידעו איך לבטא את שמחתם העזה. אני חשתי כי זוהי פסגת האושר וכי אני קיבלתי על עצמי תפקיד שלא אוכל להסירו מעלי – להשלים את המעשה אשר התחלתי בעשייתו. היה זה מינוי לשרת את העם שלי ואת משפחתי כדי שיחד נגשים את מטרת היוזמה.“

          

ב-19 בחודש נובמבר ימלאו שלושים שנה לביקורו ההיסטורי של הנשיא המצרי המנוח אנור סאדאת בישראל, ביקור אשר היווה את יריית הפתיחה לתהליך אשר הוביל בסופו לחתימת הסכמי השלום בקמפּ-דייויד. לרגל ציון מועד חשוב זה, ובמקביל לארגונו של כנס אקדמי באוניברסיטת תל-אביב העוסק בנושא זה, מבקש אתר ”זווית אחרת“ לבחון מה נותר ממורשת סאדאת וכיצד, אם בכלל היא באה לידי ביטוי בכתיבה ובהגות בעולם הערבי כיום וכמו-כן איך נתפסת דמותו של המנהיג המצרי השנוי ביותר במחלוקת שלושים שנה לאחר הביקור ו-26 שנים מאז הירצחו.

עבור כותבים מצריים וערביים הפועלים בזירה הפוליטית בת-ימינו ובאווירה האנטי-ישראלית הרווחת ברחוב הערבי, אין זו משימה קלה כלל ועיקר להצהיר בריש גלי כי הם תומכים בדרכו של סאדאת ומזדהים עימה. הארגונים האסלאמיסטים, האיגודים המקצועיים, האליטות האינטלקטואליות ואנשי השלטון – כל אחד בתחום השפעתו ובקרב תומכיו – אינם מביעים תמיכה גלויה, בנורמליזציה של היחסים עם מדינת ישראל וכל כותב שעמדתו חורגת מכלל זה מוצא עצמו במהרה מוקצה ומוחרם. המחזאי המצרי עלי סאלם שילם ועדיין ממשיך לשלם מחיר כבד על נסיעותיו לישראל, על הקשרים אותם הוא מנהל עם ישראלים אותם הוא מחשיב כידידיו האישיים ועל כתיבתו ועמדותיו הקוראות לכינון שלום אמיתי ונורמליזציה. כמוהו ישנם רק עוד מעטים המרכיבים את המחנה המצומצם של אינטלקטואלים ”תומכי נורמליזציה“ המעיזים לתת פומבי לעמדותיהם הלא פופולאריות. לא ניתן להתעלם מן העובדה כי רבים מכותבים אלה יושבים בגלות ומשלמים הלכה למעשה, במחיר ההיעקרות ממולדתם, את מחיר אומץ-לבם ויושרתם האינטלקטואלית.

בתוך מציאות זו, של אנטגוניזם גורף נגד כל מה שמזוהה כישראלי ושל דחייה של כל קול הקורא לנורמליזציה, אנו מבקשים לבחון מה נותר מדמותו של הנשיא סאדאת, אדריכלו של הסכם-השלום עם ישראל – שלום קר הנתפס כיום על-פי רוב כמעשה מגונה ואסור. עוד ננסה לזהות מבעד למסך הדחייה והניכור, איך נצרבו דמותו של סאדאת ומורשתו, כולל מורשת השלום, בכתיבה הערבית בת-ימינו ועד כמה השחיתה עשיית השלום את זכרו או גרמה להשכחתו.

מכורח הטעמים שנזכרו לעיל ומשום שעברו שלושים שנה והמציאות במצרים ובאזור מספקת מאגר בלתי נדלה של נושאים לכתיבה פרי עטם של הכותבים והאינטלקטואלים הערבים, מצאנו כי החומר הכתוב אודות סאדאת הוא מועט ביותר. משום מיעוט זה של החומר הזמין, אנו מוצאים חשיבות מיוחדת בשימת-לב לכל ההיבטים הנוגעים לחומרים שכן נמצאו – מיהו הכותב והאם יש לו אינטרס מיוחד לכתוב על סאדאת או לאזכר אותו? אילו פנים בדמותו או בפועלו של סאדאת בוחר הכותב להדגיש ואילו פנים הוא בוחר לטשטש? האם ישנה חשיבות לכמות המאמרים אשר התפרסמו בנושא? מהי האכסניה בה התפרסמו המאמרים השונים והאם ישנו לגורם המפרסם (עיתון או אתר אינטרנט) אינטרס מיוחד לפרסם את המאמר או לאזכר את סאדאת?

על כל השאלות הללו ננסה להשיב במסגרת הפרויקט המיוחד אשר יימשך לתוך חודש נובמבר ובמידת הניתן גם לאחריו. המאמרים שיתורגמו באופן הנהוג באתר, ילוו בדברים קצרים פרי עטנו אשר ינסו להתמודד עם הסוגיות שנזכרו לעיל. במידת האפשר הפרויקט ילווה, את האמור בכנס שייערך באוניברסיטת תל-אביב בימים ד’-ה’, 29-28 בנובמבר 2007 יסקר אותו ויתכתב עם דברים שיעלו במהלכו. את המאמרים אשר יכללו בפרויקט תוכלו לזהות בקלות באמצעות לוגו הפרויקט אשר יוטבע בראשם. אנו מקווים שתיהנו ותחכימו ונשמח מאוד באם תיקחו חלק בדיונים ובהחלפת הדעות באמצעות מערכת התגובות של האתר שהיא לב-לבו של פרויקט זה ושל האתר בכלליותו.